מדינת ישראל היא מקום שבו לא קורה כמעט דבר מבחירה במהלך סוף השבוע. לכן אם לא צפויה לנו מתקפה איראנית, חלילה או יוזמה התקפית אמריקנית, סביר להניח שנגיע לבוקר יום א', 48 שעות לפני הבחירות, כאשר לאף אחד מהצדדים אין "אס" לשלוף.
זאת ועוד: חמישה ימים לבחירות, סביר להניח שבודדים בקרבנו, אם בכלל, ישנו את דעתם. למה אני טורח ומטריח אתכם במה שהוא כמעט מובן מאליו? כי צפיתי אמש בתעמולת הבחירות, שהערב יגיע יום השידורים האחרון שלה.
היו שנים שבהן תעמולת הבחירות הייתה פסגת השאיפות של כל פרסומאי. האולסטאר של הקופירייטרים, ליגת האלופות של התסריטאים, הגרנד פרי של הבימאים והמאני טיים של האומנים.
ישיבות קדחתניות נערכו אל תוך הלילה בחדרים אפופי עשן סיגריות. האגדות שיצאו ממתחמי האולפנים, שמורים כבסיסים צבאיים, הזכירו את אלה שמופצות על מה שהולך בכפר האולימפי אחרי התחרויות, שאחרי כל המתח הופך למפגש פנויים-פנויות (הביטוי המרומז ביותר שבו יכולתי להשתמש) צעירים ומוכשרים.
לא רק קשרים מהסוג הזה נרקמו בלילות ארוכים של עבודה משותפת בתוך מתחם סגור, אלא גם קשרים פוליטיים: תורמים גדולים (שחלקם, בעיקר קבלנים, תרמו לשתי המפלגות הגדולות) נפגשו עם פרסומאים ועם פוליטיקאים על בקבוק וויסקי, בעוד עשן סיגר מיתמר ומתפוגג מעל בריתות של הון ושלטון, אח, היו זמנים.
מי צופה בזה?
באופו פרדקוסלי מעט, שמוכיח שלפעמים לחיים יש לא רק תכניות משלהם אלא אפילו חוש הומור, קרס כל המפעל האדיר הזה של תעמולת הבחירות כמעט באחת, עת ניתנה לעם ישראל זכות הבחירה - לא רק בקלפי אלא כי אם באמצעות השלט.
רק אז, בעידן הרב ערוצי, הסתבר שאף אחד לא רצה באמת לצפות בספי ריבלין (ליכוד) נגד הגשש החיוור (מערך). 100% רייטינג היה תולדה של היעדר אופציה אחרת. זה לא במקרה שהפעם האחרונה שבה ייחסו השפעה דרמטית לתעמולת הבחירות, הייתה ב-1992, עם שאריות שהספיקו גם ל-1996.
ברגע שלכולם היו כבלים (ומאוחר יותר לוויין, שלא לדבר על פלטפורמות מתקדמות יותר) הפכה תעמולת הבחירות משובר שוויון לקוריוז.
ובכל זאת היא שרדה בחסדי הרודנות הפוליטית המשותפת לכל 120 המחוקקים, שבנושא הזה אין ביניהם אפילו צדיק אחד בכנסת-סדום. אותו חוק שמחריג אותם מהספאם בס.מ.ס ובטלמרקטינג הנפסד שלהם, מאפשר להם להמשיך ולהטריד אותנו בחצי שעה של שידורי תעמולת בחירות מדי ערב.
מי בכלל צופה בזה? עשוי לשאול מאן דהו - ואכן בין ערוצי סרטים לערוצי סדרות ובין ערוצי ספורט לפלטפורמות סטרימינג (שלא לדבר על יו טיוב, אינסטגרם טיק טוק ועוד), רק מעטים.
מעטים, בעיקר מבוגרים שעדיין נאמנים להרגלים ישנים, אבל לא מעטים כל כך כמו שמקובל לחשוב. הרייטינג המצרפי של שידורי התעמולה, מגיע ל-8%.
אז נכון שכאשר מנכים מהמספר המרשים מאוד הזה את מי שנרדם מול המסך המרצד ואת מי שצופים בזה בשביל הדאחקה (בחיי שאני מכיר כמה כאלה), מקבלים נתון קטן יותר, ועדיין - גם אם רק למטרות חיזוק של מי שכבר השתכנעו, עשויה להיות לזה משמעות - בטח אם מביאים בחשבון ששם המשחק עתה הוא אחוזי הצבעה, כלומר - לא רק לשכנע לתמוך, אלא לתרגם את התמיכה ליציאה אל הקלפי.
חסרי בינה
נקודה אחרונה לפני שננסה להידרש לתוכן עצמו: אוי למה שהיה פעם המוצר הכי יוקרתי של התעשייה, עם מיטב התסריטאים, הבימאים, העורכים - והציוד המשוכלל ביותר באולפני הצילון וחדרי העריכה, כי היום, כך נראה, נערכו כמעט כל התשדירים בידי איזה ילד עם סמארטפון, סליחה - נקרא לו בשמו העדכני: מנהל סושיאל, כך שלתוצאה הסופית יש לרוב את אותו טופז לוק אנד פיל.
הכוכבת העיקרית של התשדירים, זאת שירשה את מיטב אומני ישראל היא הבינה המלאכותית: היא חזקה במיוחד אצל הליכוד, אבל לא רק.
נכון שהחוק (שנשמר!) מחייב אזהרה בתחתית המסך לפני שמראים את מנסור עבאס, למשל, מעשן נרגילה בישיבת ממשלה דמיונית, שנערכת במוחם הקודח של תועמלני הליכוד ועדיין, נוכח העובדה שמרבית הצופים בדבר הזה חצו כבר את גיל השמונים, מדובר בהטעיה לשמה.
יש תמיד את הסרטונים שבהם אין לצופים אלא לגרד בראשיהם במבוכה ולשאול: "באמא, מה אתם רוצים מאתנו?" - כאן אפשר לכרוך את כל אלה שנראים כתימהונים, רודפי פרסום, חסרי מודעות עצמית או לפחות לא מחוברים עד כדי כך, שהם אשכרה מאמינים שמישהו שלא ברח ממוסד סגור יצביע עבורם.
כך למשל "גן עדן" בראשות ישוע בן דוד... או "קך" שמצטטת את הנביא ישעיהו השואל: "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?", "נץ" ששואפת להחזיר את הביטחון האישי, "שרשר המלך" או "יק" - שבתשדיר שלה דקלם קשיש משהו הזוי, בדיקציה שגרמה לי לחשוש לבריאותו.
אמץ לוחם
אל כל אלה (ורשימות אחרות שלא מניתי, שכן מהקטנות יש כאלה שלא זוכות לחשיפה בכל יום) אפשר להוסיף את "קץ" שיש לה רק מטרה אחת: לשחרר את יגאל עמיר.
מה אתם יודעים? למסכן לא נתנו לצאת לבקר את אביו החולה. אני באופן אישי מקווה שיכניסו לתא שלו אמסטף שלא אכל שבוע, אבל אולי אני לא קהל היעד, כמו שנהוג לומר.
בין כל המפלגות הרציניות יותר, נדמה שנפתחה תחרות לא על הצעת סדר יום חדש לאזרחי ישראל, אלא על מי יחבק חזק יותר את החיילים, בחיי - אפילו ש"ס, שבמסגרת שידוריה מסביר הרב יצחק יוסף, זה שקרא לקרוע את צווי הגיוס ולהשליך אותם לאסלה, איך הוא בעצם מחזק את צה"ל.
מי היה מאמין שמתחת לחלוק "הרמב"ם סטייל" (במובן "הנשר הגדול", לא בית החולים שבחיפה, חלילה) של כבוד הרב, מסתתרת דודה של הוועד למען החייל, שמשתוקקת לפנק חיילים בטרמפיאדה בחצי פיתה עם חומוס מקופסה וסלט כרוב אדום?
יכול להיות שנפלתי על ערב חלש במחנה "ישר!" של גדי איזנקוט, אבל היא כמעט שלא נכחה על המסך (ואני מקווה מאוד שאתם לא מבקשים ממני לשרוד ערב נוסף מול התשדירים כדי לספר, מוטב לי כבר לצפות בלופ בסרטי לארס פון טרייר בדנית צחה, שלא לומר קלוד לנצמן...).
אם כך ננסה לתת בכל היתר סימנים: בנט ידאג לחיילים בשם ברית-המשרתים, ליברמן יעשה להם את אותו הדבר במצוות מדיניות "100% לחיילים, 0 למשרתים", ביבי יתן להם 25 מיליארד שקל, לא כולל בובת באגס באני ועוד. בחיי שהתחשק לי לחזור על ציר הזמן לימי נעוריי הרחוקים כלוחם ביחידה קרבית ולהתנדב למאות ימי מילואים רק כדי ליהנות מכל הטוב הזה!
אמא של יובלי
מדי פעם מישהו אמר משהו שלא קשור לחיבוק בכפייה של חיילי מילואים, נדמה לי שראיתי את שלמה שרף עובר על פני 15 הראשונים ברשימת "ביחד", כאילו היו קבוצת כדורגל.
לא ניקח מבנט ולפיד את מה שיש להם: גלריה מרשימה של מועמדים שבה כמעט לכולם יש ניסיון ביצועי מוכח, עד שנראה שהדרך היחידה לרדד את המסר הזה היא אם יתנו לשלמה שרף להסביר לי למה ולדימיר בליאק למשל (שנדחק למקום לא ריאלי, לפחות על פי הסקרים) הוא בלם...
נסיכי הגאות והשפל, איך לא, הם תשדירי הליכוד. פעם אחת בדמות "אמא של יובלי" שעובר חרם מילדי הכיתה, בעוד היא צובעת שלטי "רק לא ביבי", שזה הכי לירות ברגל: בונים את נתניהו כמנהיג מליגה אחרת, היחיד שיכול לשבת בארבע עיניים עם טראמפ - ואז מרסקים את תדמיתו כילד מוחרם.
לעומת זאת, דווקא הריאיון הכלכלי שלו עם אורן דוברונסקי (ריאיון עאלק: היזם הישראלי-אמריקאי מככב בו בעיקר כסטטיסט, תפאורה לנתניהו) הוא בדיוק מסוג התעמולה שהייתי מצפה לה. אפשר להתווכח עם דברי נתניהו, אבל סוף סוף מישהו מנסה לשכנע אותי שמצבנו הכלכלי טוב, על בסיס נתונים ולא סיסמאות חלולות.
מי עוד ראויה לצל"ש? מפלגת "זך" הציבור החרדי בראשות מוטי לייטנר, שהתשדירים שלה פונים לחרדים שכן צופים בטלוויזיה, משרתים בצבא, לומדים ליבה ושואפים לפרנסה טובה בשילוב עם אורח חיים חרדי.
אפשר כבר לראות את הצופה החילוני מתבונן בזה וממלמל: "הלוואי שכל החרדים היו כאלה". כמה חבל שהרשימה הזאת לא צפויה לעבור את אחוז החסימה.
נקנח בהמלצה למחוקק אמיץ, שרוצה לעשות משהו קטן אבל זכיר למען הציבור בישראל: מחוקק יקר, מחוקקת ישרה - הפסיקו את הפארסה הזאת על חשבון הציבור.
מי שרוצה לפנות אלי, הבוחר, יואיל ויגייס כספים, ירכוש מדיה בעצמו, יחדד את מסריו - ויגאל אותנו מחצי שעת שידור יקרה בכל ערב שמוקדשת לכלום והשום דבר הזה.