"אני רוצה למות צלול ומתפקד. אם לא, עדיף לסגור את הבסטה"

צדי צרפתי מתראיין תוך כדי הפלגה בנהר הדורו (נהר הזהב) בעמק היין של פורטוגל. כל כך הרבה נתונים במשפט אחד שלא מסתדרים עם האיש שהוא "ילדון מתלהב", כמו שהוא שר בשיר שאליו נידרש בהמשך, ושבינואר יחגוג יום הולדת 86.

מה לך ולהפלגות, צדי? אני מדמיין אותך אוטומטית עם מחלת ים.
"האמת שגם אני הופתעתי מעצמי, אבל זאת חברת הפלגות שמארגנת קרוזים בעולם לבני הגיל השלישי, ככה קוראים לזה היום, והרבה אמנים הופיעו שם עד היום, שמות כמו נתן דטנר, נתן סלור, משה דץ, דרור קרן ואחרים. עכשיו כל האמנים בארץ פחות או יותר נלחמים על מקום בהפלגה לפיורדים, אבל זה לא בשבילי. חברתי החכמה, גלית גיאת, אמרה לי: בוא נשוט לנו קצת לא רחוק מהבית, נופיע ונהנה. ליהנות אני לא כל כך יודע, אבל אמרתי בסדר, למה לא, זרמתי איתה ועד כה זה באמת כיף. קיבלתי חדר פנטסטי, למות, עם חלון פתוח ורוח נהדרת. נחזור בדיוק ביום הבחירות, ישר לקלפי".

ומה בעניין היין? אתה לא טיפוס של אלכוהול לפי מה שזכור לי.
"זכור לך נכון. ביקרנו ביקב וכולם טעמו את הפורט הזה של הפורטוגלים חוץ ממני. בצעירותי התפרנסתי כברמן בקינגס קלאב שברחוב ירמיהו. היו שם שני אולמות, אחד לדיסקו ואחד לישיבה. אני רקדתי מאחורי הבר, הצחקתי קצת והבאתי אנשים, זה כמו בתיאטרון - אתה צריך לכבוש את הקהל כדי שיבוא שוב. משקיעים זרים שעמדו לפתוח בר בספרד שמעו עליי והציעו לי לבוא לעבוד איתם. לא הבנתי שום דבר במשקאות, הייתה לי מחברת עם השמות של הקוקטיילים והוראות איך לערבב אותם, אבל אני עצמי לא שתיתי. רק עישנתי קצת מריחואנה פה ושם".

צרפתי התחיל לשחק כבר כילד בתיאטרון הקאמרי ובהבימה, ודמיין את עצמו על במות עד יומו האחרון. חברתו חוה אלברשטיין, שאז עוד לא הייתה "חוה אלברשטיין", הציעה לו לביים את ערב היחיד הראשון שלה, בתיאטרון בימות של יעקב אגמון. השנה הייתה 1971, צדי היה בן 30, הרגיש שאינו מתקדם כשחקן וחשב לפרוש.

"יכול להיות שהיית מדבר עכשיו עם ברמן בספרד", הוא אומר, "אלמלא אגמון, שהכיר אותי עוד כילד בקאמרי ושהייתי ונשארתי חבר קרוב כמו אח של אשתו גילה אלמגור, כל מסלול חיי היה עשוי להשתנות לגמרי. זרקתי קצת רעיונות לחוה בקשר לערב שלה, אבל לרגע לא חשבתי שאני במאי. במאי בעיניי היה אלוהים. אבל אגמון, שהיה המפיק הכי גדול והכי חשוב בארץ, אמר לחוה: אני אפתח לצדי את הדלת הזאת. אני מאמין בו. חשבתי לעצמי שלחזור להיות ברמן אני תמיד יכול, ומקסימום ארוויח הרפתקה חד פעמית נחמדה. אני זוכר שבסוף ההופעה הראשונה בבית המורה, נדמה לי, ראיתי מהצד את נעמי שמר ורבקה רז מחכות כדי לברך אותי ולהחמיא לי, ואז חשבתי שאולי זה אומר שעשיתי משהו נכון ושאביים עוד דבר או שניים. השאר הוא באמת היסטוריה".

עד כמה תיאטרון היה חשוב לך כילד?
"תיאטרון היה כל החיים שלי. תיאטרון זה החיים שלי עד היום. אני אף פעם לא נרדם בהצגות ולא יוצא באמצע. גם אם זה סבל של שעות. אני תמיד מחכה שאולי יהיו איזה עשר דקות קסומות בסוף. עולם הבידור היה זר לי עד גיל מתקדם. אני לא התרגשתי מזמרים אלא מחנה מרון ויוסי ידין, שהיו שחקנים בכירים במעמד גבוה, אבל לא ראיתי בהם כוכבים, כי אז לא קראו לזה ככה ולא השתמשו במילים כאלה. מצעדי הפזמונים ממש לא עניינו אותי. חנה רובינא דווקא לא עשתה לי את זה, התחברתי לסגנון היותר מודרני".

"חלמתי להיות שחקן דרמטי רציני, לעשות תפקידים מסובכים ודמויות מורכבות מאוד, ולהיות קליל וחמוד בכלל לא היה בתוכניות שלי. ראיתי כל הצגה שעלתה בארץ כמה וכמה פעמים. התיאטרון לא איבד שחקן גדול, תאמין לי שלא, ואני אומר את זה בצער אבל בהשלמה. לא היו לי את הנתונים להיות כוכב. לא הייתי גבוה, לא היה לי קול מעניין. יכול להיות שכן היה לי איזה חן, וכשעליתי על הבמה הרגשתי שהקהל בעדי, הרגשתי את החיבוק הזה ממנו".

"בנסיעות ברחבי הארץ תקעו את הילד הרזה שהייתי בין הנהג לאורנה פורת למשל, כי לא היה מקום, והיה כזה דיסטנס ביני ובינה שלא החלפנו מילה בזמן הנסיעה. לא היה מיזוג כמובן, ואני זוכר את חנה מרון מופיעה ב'מרי סטיוארט' בצמח, תחת כיפת השמיים, חנוטה בגלימות מקטיפה עם מלמלות וצווארון לבן גבוה ואי אפשר היה לנשום בתוך התלבושות האלה והיו המון יתושים".

"עשיתי שם איזה תפקידון בתור מחליף. בתל אביב הופענו בקולנוע מוגרבי ולא מצאו לי חדר הלבשה אז החלפתי בגדים בקופה שנסגרה בשמונה וחצי, ויום אחד נכנס לשם אריק לביא ואמר לי: אינגלה, אכפת לך שאני אתלבש פה איתך? ונהיינו חברים לכל החיים. לא היה גרין רום לשחקנים אז כולם ישבו על ארגזים עם כוסות קפה שחור ואף אחד לא התלונן, הייתה אהבת הדבר ואווירה של עשייה, והכל הסריח מתיאטרון אמיתי. זה היה נפלא".

במו עיניי ראיתי ושמעתי את חברי היקר והאהוב צדי צרפתי נכנס לקומפלקס בדרום לונדון, שמשלב תיאטרון עם גלריה וחלל להופעות, בבואו לראות גרסת פרינג' מוזיקלית של "קאובוי של חצות" (שאהב בכל לבו, כמו ילדון מתלהב), ומכריז בהתפעלות: "מסריח פה מתרבות!"

באותו ביקור אגב הוא גם פקד חדר מיון מקומי מתוך חשש שהתעוור לפתע (הוא טעה), אבל נא לא להשמיץ. היפוכונדר הוא לא. חרדתי מעט - אולי. אבל זה כמובן חלק מקסמו חוצה הדורות והמגזרים של מלך הבידור הישראלי, שידו הייתה (ועודנה) בכל, מפסטיבל הזמר החסידי ועד אירוויזיון 1999 בירושלים שביים; מ"בוסתן ספרדי" שובר השיאים בהבימה ועד "הזמר במסכה" בקשת 12 (הפרק הבא בעונה החמישית ישודר מחר, מוצאי שבת), שם איש אינו שואל "מי זה? מי זה? מי זה?", כי צדי צרפתי הוא מזמן נכס לאומי שכל ילד מכיר.

פרופיל 97 הביא את צדי בן ה-18 לטירונות קרבית בחיל שריון. "שישה חודשים ישנו באוהלים והתקלחנו ביחד לפי תור וניקיתי את הנשק שלי ויריתי במטווחים והייתי בסדר, לא חלשלוש ולא פדלאה. באופי שלי אני די חייל ויש לי משמעת ואני יודע לעשות את מה שצריך לעשות, פשוט כי אין ברירה. אם הייתי נשאר הייתי לוחם בשטח כמו כולם. אבל למזלי עודד קוטלר דאג להוציא אותי מהשריון והעביר אותי ללהקת פיקוד מרכז שאותה ביים אז".

"הכרתי אותו מהקאמרי ושיחקנו ביחד גם בתיאטרון 'בימתנו' כשהייתי בן 14 והוא היה בן 17, אני חושב. אני חייב לו המון ואוהב אותו מאוד. בלהקה הייתי די בצד, לא הייתי זמר או קומיקאי ולא התחברתי בטבעיות לחומרים הקלים. לחיים יש הומור משלהם, מתברר. היה לי בית אחד בשיר 'חמסינים במשלט', אני זוכר את המילים עד היום: 'עצוב לי שם כל כך, אקומה ואברח'".

"בנסיעות החבר'ה שרו שירים של 'התרנגולים' אבל אני לא השתתפתי, זה היה כל כך רחוק ממני, שעמדתי ליד המעקה במשאית והסתכלתי על הכביש. הכרתי בלהקה את עפרה פוקס שהייתה חברה שלי ואחר כך התחתנה עם אהוד מנור, ואת שייקה לוי שהיה מדהים ולימים הייתי בין באי ביתו".

הוא ביים את "שיער" שנים אחרי שהיה נער מקהלה בהפקה הישראלית הראשונה, שעלתה בקולנוע אואזיס ברמת גן, בכיכובם של צביקה פיק וגבי שושן. בקורוס רקדה לצדו מרגלית צנעני, והיא ופיק הצטרפו אליו לימים אל שולחן השופטים של "כוכב נולד". ככה זה עם צדי שכולם היו בניו. מעגלים בחייו נסגרים ונפתחים כל הזמן. על ימי "שיער" באואזיס הוא מספר: "עשינו ברודוויי שנה שלמה, 8 הצגות בשבוע, 9 שחקנים ישראלים שצורחים ו-32 זרים ששרו את השירים פונטית, כולל כריס, אחיו של מיק ג'אגר. אני תמיד העדפתי את 'האבנים המתגלגלות' על הביטלס אגב. אני אוהב פרפורמרים, ותראה איזה פרפורמר הוא עד היום, בגילו".

אז איך הצלחת להפוך לבמאי בידור מוביל כשבאת מתיאטרון רציני?
"למדתי הכל תוך כדי תנועה והקשבתי לאינסטינקטים שלי שהבאתי מעולם התיאטרון. נחשפתי לבמאים זרים בתיאטרון, קלטתי דברים, הרגשתי שם שייך ולא אאוטסיידר. כשעשיתי פסטיבל ילדים בפעם הראשונה חשבתי איך לנצל את ציור הפרסומת הגדול ל'עלית' שהיה ברקע האחורי של הבמה כדי לספר סיפור מסגרת. משהו להיאחז בו, ולו רק בשבילי. שנחליט על לוקיישן ששם הכל קורה, שדה תעופה או גן קסום".

"ענת גוב כתבה לי קטעי קישור לפני שהייתה ענת גוב הגדולה. למדתי לעבוד עם כותבים כמו דרמטורג, בלי לעשות מזה עניין. למדתי לכוון שחקנים לספר סיפורים באמצעות השירים וגם לנוע כמו שצריך בלי שיילחצו מריקוד ובלי שאהיה כוריאוגרף בעצמי. הסיפור הוא תמיד המנוע לכל, ההתכוונות לדברים היא המפתח. לא הייתה לי דרך אחרת למצוא את מקומי בעולם הבידור. כשחקן אף פעם לא ידעתי להגיד מה זה בימוי טוב או בימוי גרוע ולא חשבתי אפילו לרגע איך אני הייתי מביים או מה הייתי עושה אחרת בהצגה שלא אהבתי".

"שחקנים מתעניינים רק בעצמם ובמשחק של עצמם, ואני לא הייתי שונה מהבחינה הזאת. לשמחתי הקסם של הבמה נשאר אחרי כל השנים, וגם אחרי שנכוויתי ונעלבתי והושפלתי וכעסתי וגם הצלחתי ויצרתי ושמחתי. תמיד ידעתי בתוכי שהעולם שבחוץ הרבה יותר נורא, ושהעבודה שלי היא המפלט שלי והמקום הבטוח. ברור שיש תחרות ומשחקי אגו כמו בכל מקצוע, וזה לא סובל את זו והבמאי זורק שחקן והשחקן זורק כיסא על הבמאי, אבל תמיד ברחתי מדברים שקרו בחוץ אל העולם הזה ותמיד ידעתי שזאת הבחירה הנכונה".

אין לו בעיה לדבר על הכשלונות שלו, פקטור בלתי נמנע בקריירה ארוכה ועשירה שאין לה אח ורע בבידור המקומי, לצד ההצלחות הגדולות. למשל, "לילי גם" בתיאטרון חיפה, עיבוד מוזיקלי שאפתני של אהוד מנור ל"גם הוא באצילים" של מולייר, עם גיבורה במקום גיבור. "עודד קוטלר היקר, שניהל אז את תיאטרון חיפה, הביא אותי גם להרפתקה הזאת. עשיתי שם דברים יפים שאני גאה בהם, ועיצבתי סוג של קרקס על הבמה. חיים גמזו ב'הארץ' גמז וחתך את זה לחתיכות, אבל ב'מעריב' פרסמו שיר הלל להצגה וקבעו שהיא 'קברט' לשנות השבעים. ראש העיר שנא את ההצגה ועזב אחרי 20 דקות, ואז פרצה מלחמת יום כיפור והשחקן הראשי שלנו, רומן שרון, נהרג בתאונת דרכים בדרכו להופעה בפני חיילים".

והיה גם "אירמה לה דוס" ב-1987. "בקאמרי העלו באותו זמן את 'עלובי החיים', מחזמר שהפך את העולם, באולם של 750 מקומות, ומאיתנו ציפו למלא 2500 מקומות בהיכל התרבות ערב ערב במשך חודש, וזה בסך הכל מחזמר די צנוע, שרוב הזמן יש בו רק שלושה שחקנים על הבמה. חזי לסקלי קנה כרטיס להצגה הראשונה וקטל לנו את הצורה ב'העיר'. הייתה תפאורה משגעת, אוהד נהרין עשה כוריאוגרפיה יפהפיה, וחנה לסלאו ומשה בקר היו מצוינים, וכמובן גם אריק לביא שהופיע בהפקה המקורית בברודוויי. רק כשהגענו לתיאטרון חיפה זה התחיל לעבוד כי שם הייתה במה של תיאטרון. היכל התרבות הוא לא אולם תיאטרון פרופר, אבל יש בעיית אולמות בארץ, וחזרתי אליו מאז גם עם 'אנני' ושם גם ביימתי כלבים אמיתיים. כי זה מה שיש".

לאירוויזינים ולקדם אירוויזיונים הוא לא מתגעגע. "נסעתי לאירוויזיון עם שוקולד מנטה מסטיק, ירדנה ארזי ודפנה דקל ועוד. עשיתי הכל לבד, לא היו כוריאוגרפים או מעצבים כמו שיש היום, בקושי הרשו להביא כיסא או פמוט. אני בסך הכל קיבלתי שיר וניסיתי לעזור. בהתחלה היה כיף, אבל אז זה נהיה מתיש, והאבטחה הצמודה מעיקה וככה אין קשר עם המשלחות האחרות, ואז מתחילה ספירת הקולות ואתה במקום 8 ואז במקום 19, די, נמאס. בדבלין נתקלתי בגרין רום בזמרת רזה ומכוערת נורא, עם גבות עבות וחליפה גברית, והתברר שזאת הייתה סלין דיון. לא נפלתי ממנה".

אתם בוודאי זוכרים שאת "קפה אצל ברטה" של הנשמות הטהורות שהלחין נתן כהן, שזכה גם לביצוע מצליח של יגאל בשן, אהוד מנור כתב על צדי הצעיר, שבייאושו נועץ בפותחת בקלפים. "הייתי ההשראה שלו לשיר כנראה", הוא אומר. "בכיתי לו שאין לי עבודה ואין לי אהבה ואין לי חיים, אז הלכתי למגדת עתידות שתסביר לי מה הולך להיות איתי, אבל כשהוא כתב שיר זה הביך אותי ולא רציתי שיקשרו אותי לעניין. להפתעתי, עפרה פוקס סיפרה על הקשר שלי לשיר באיזו תוכנית טלווזייה והוציאה אותי מהארון הזה".

"יגאל היה יפה וכריזמטי ובעל נוכחות בימתית ענקית ונדירה. הקהל התמוטט ממנו. עבדתי איתו על 'כמו צועני' בקדם אירוויזיון, וכמה שנים לפני מותו הטרגי והכל כך עצוב פגשתי אותו במקרה בבית קפה. הוא לא עבד אז ושאל אותי איך זה שאני ממשיך לעבוד, אז אמרתי לו שאין דבר כזה 'איך ממשיכים', פשוט החלטתי להמשיך, ואני לא יכול לצפות שמה שהיה הוא שיהיה גם הלאה".

צרפתי עובד היום עם דור שלא ידע את טלפון החוגה או שידורי טלוויזיה בשחור לבן. לאחרונה ביים הפקת ענק של המחזמר "סביב העולם ב-80 יום" מאת ירון כפכפי ("היה ממש כיף לשתף איתו פעולה"), בהפקת תיאטרון TOMIX. "זה דור הטיקטוק והאינסטגרם וגם בזמן החזרות הם כל הזמן עם הטלפון וזה יכול להוציא אותי מדעתי ולפעמים אני מקבל את ההיסטריה וצועק, אבל יש בהחלט הרבה חבר'ה מקצוענים שעובדים קשה ועושים הכל ברמה גבוהה מאוד. ויש את ישראל קטורזה האהוב והמוכשר ואת אוראל צברי הנהדר, ואנחנו צוחקים הרבה, אבל גם עובדים מאוד ברצינות. אתה לא מתאר לעצמך כמה הם רציניים".

וישנה כמובן הקריירה הטלוויזיונית שאותה התחיל לפתח רק כשהיה בן 63, בעיקר בשידורי קשת. "נפגשתי עם טמירה ירדני כדי להציע לה להפיק מחזמר שאני אביים. היא הציעה לי להצטרף כשופט ל'כוכב נולד'. הופתעתי, אמרתי לה שאני לא יודע לדבר ושאין לי ביטחון ואני מצטלם רע ולא סובל את איך שאני נראה על המסך. רק עם השנים התרגלתי לדמותי, כמו שהנרי היגינס מתרגל לדמותה של אליזה דוליטל בשיר שלו ב'גברתי הנאווה'. למזלי ולשמחתי, יואב צפיר שעבדתי איתו כשהיה חייל בלהקה צבאית, ועם אשתו מיכל כשהייתה בשלישיית מנגו, לקח אותי בידיים ונתן לי ביטחון. עשיתי את 'כוכב' תשע עונות, ועכשיו העונה החמישית של 'הזמר במסכה'. מפתיע אותי כל פעם מחדש שאני עדיין בפריים טיים בגילי המתקדם, וזה גם כיף גדול".

על "הזמר במסכה" הוא מספר: "זה משחק מצחיק ומרענן, ועם במאי/עורך חדש (יובל כהן, שביים את אירוויזיון 2019 בתל אביב) וחברי פאנל חדשים, משה פרץ ובר רפאלי, זה מרענן כפליים. שלושתם מביאים הפתעות חדשות וצבעים חדשים. תהיה לנו העונה מסכה בשלישייה, דבר שאף פעם לא היה, ומסכה של ארנב או ארנבת שאם אנחנו מגלים מי בתוכה הוא או היא חייבים להיחשף מיד, בלי לעמוד להצבעה. פחדתי מהשינויים כי אני תמיד פוחד, אבל בסוף נהנינו נורא".

"אופירה היא המנהיגה של הפאנל והמשענת של כולנו. בלעדיה הפאנל לא קיים. בר מקסימה ומבריקה ומלאת הומור עצמי, ולמשה פרץ יש אוזן מוזיקלית מדהימה. ימי הצילום הם מהבוקר עד הלילה וזה לא פשוט, אבל צוחקים המון. שחר חסון שאני יושב לצדו עד שהוא נהיה חלק ממני, הוא מתנה מאלוהים. זה מזכיר לי את החיקוי שלי שרועי בר נתן הגאון עושה ואני מרגיש שזה בכלל לא חיקוי, אלא פשוט אני. שחר הוא מאלה שמצחיקים לא רק כשהמצלמה נדלקת, ותאמין לי שיש קומיקאים גדולים שכשהמצלמות כבויות הם כבדים ולא מצחיקים ולא נחמדים. בלי שמות. עם שחר אתה רואה את מי שהוא באמת, והוא גם מתוק ועדין ורחב לב בצורה יוצאת דופן. צפינו כולנו בפרק הראשון של העונה בבית של יובל, ולשמחתי גיליתי שגם האחרים לא זכרו בדיוק מי מסתתר באיזו מסכה. זה המזל הגדול שלנו, שאנחנו שוכחים ומוחקים ולכן קל לנו לשמור על הסודות. כששואלים אותי מי החמור ומי מלך הקסטות אני נשבע שאני לא יודע".

צדי הוא מומחה בעל שם עולמי לזיהוי ניתוחי אף, שזירות שיער, השתלות שיער, פאות ושאר התערבויות חיצוניות במה שהטבע נתן ולקח. עצוב לו על דמויות כמו מדונה, שמסרבות להזדקן או לפחות להתבגר בחן. "הפנים של מדונה מתות, לא מדברות, כמו של פוחלץ. למה היא מתעקשת על הצד הסקסי? למכור סקס בגילה? זה מביך. אני הייתי אומר לה: חליפה גברית ועניבה יעבדו פי מיליון יותר טוב ממחוך וביריות, יקירתי. אני חושש שהיועצים שמקיפים אותה לא אומרים לה את האמת. או שהיא סתם לא יודעת להקשיב, וחבל".

רבים מחבריו ועמיתיו הלכו לעולמם בשנים האחרונות. "אני יודע שהמוות זה חלק מהחיים ושהתור שלי מתקצר. זה הרי יקרה, אם לא השנה אז בעוד כמה שנים. אני אשקר אם אומר שזה לא מעסיק אותי. זה כן מעסיק אותי, אבל הפחדים הם לא מהמוות עצמו אלא ממה שלפניו. אני רוצה למות צלול ומתפקד ועסוק, כי אם לא, עדיף לסגור את הבסטה ודי. אני מקבל הרבה עידוד מנשים פעילות ואנרגטיות בנות 95 פלוס, כמו ליא קניג ומרים זוהר, וגם מצעירים יותר כמו עודד קוטלר וגברי בנאי שראיתי השבוע ויהורם גאון, שצילמתי איתו סצנה אחת בסרט החדש שלו עם גילה אלמגור. שלושתם ממש בשיא שלהם".

"אני לא בהלם כשאנשים שהכרתי מתים בגיל מופלג, אבל עצוב לי כמובן כי כל אחד מהם היה חלק מחיי. את אילי גורליצקי ושושיק שני למשל פגשתי בקאמרי כשהייתי ילד. הלם זה רק במקרים כמו אהוד מנור, שמת בגיל 64, הרבה הרבה לפני הזמן הנכון".

בערב מחווה חגיגי שנערך לכבודו לא מזמן בהיכל התרבות בתל אביב, צרפתי חווה מעין חוויה חוץ גופית, אף על פי שלעולם לא יאמר זאת במילים מפורשות, כי זה פשוט לא הוא. "פתאום 70 נגנים של הפילהרמונית עומדים מאחוריך ואתה רואה את סיפור חייך מהצד. זה כאילו לא אני עמדתי על הבמה. פתאום זה היה הילד שהייתי. התרגשתי בשתי הדקות הראשונות, אבל אז פשוט נסחפתי עם סיפור המסע שלי. וזה מסע ארוך. ואז ראיתי שם את כולם, את גילה ורבקה'לה והכל עובר חביבי ושקולד מנטה מסטיק ומשי קליינשטיין הנפלאה שביימתי ב'סיפור הפרברים' ועכשיו ב'מיקה שלי', וליהי טולדנו המרגשת שנלחמתי על הליהוק שלה ב'מרי לו' לפחות כמו שנלחמתי על הליהוק של עמוס תמם ל'קזבלן'. ליהי עושה תפקיד לפנתיאון ב'קברט' ועבדתי גם עם אבא שלה, אבי טולדנו. היא ממלאת את הבארבי והיא תגיע הכי רחוק שאפשר".

הלכת לראות אותה בבארבי?
"עד כאן. יש גבול. כמה פתטי אפשר להיות? אתה רואה אותי בגילי עומד ומתנועע עם כל הצעירים בבארבי?"

דווקא כן.
"אז זהו שלא. תירגע".

מה הרגשת במופע המחווה לכבודך?
"שמחתי נורא לראות את כולם, להיזכר בתמונות מן העבר, אף על פי שאני שר לקהל של 150 פנסיונרים בהפלגה בפורטוגל ש'העבר כבר נקבר' ושאני לא מתחרט על דבר, כמו אדית פיאף. העבר הוא בכל זאת חלק ממני, אבל לשמחתי יש גם הווה ואולי קצת עתיד, מי יודע. הנה, אני עדיין כאן, וזה לא מובן מאליו".

ואוהבים אותך. גם זה לא מובן מאליו.
"מביך אותי לשמוע דברים כאלה. אוהבים אותי היום, אני לא יודע אם יאהבו אותי מחר. אין התחייבות של קהל לאהוב אותי תמיד".

לא רק הקהל. האמנים שעבדו ועובדים איתך אוהבים אותך.
"והם מקבלים ממני המון אהבה בחזרה. היו לי חיים מעניינים, זה בטוח. משעמם לא היה. גם לא היה קל, האוקיינוס היה סוער, לפעמים היו גלים גבוהים ולפעמים כלום. אבל מים שקטים לא היו. אני מסתכל אחורה ודי מרוצה בסך הכל. וכמו בשיר הזה של פיאף שאני שר לפעמים, אני באמת אומר תודה על הכל".