פרק 1
המלך פְרֶד העשוי לבלי חת
לפני שנים רבות היתה ארץ קטנטונת ושמה קוֹרְנוּקוֹפּיָה, ובמשך מאות שנים משלה בה שושלת ארוכה של מלכים בהירי שיער. המלך בזמנים שאני כותבת עליהם נקרא המלך פרד העשוי לבלי חת. על החלק של "העשוי לבלי חת" הוא הכריז בעצמו בבוקר ההכתרה, גם מכיוון שזה נשמע לו טוב, אבל גם מכיוון שפעם הוא הצליח לתפוס ולהרוג צרעה לגמרי לבד, אם לא מביאים בחשבון חמישה משרתים ומצחצח נעליים.
המלך פרד העשוי לבלי חת עלה על כס המלוכה כשהוא נישא על גבי גל אהדה אדיר. היו לו תלתלים צהובים מקסימים, שפם משתפל, והוא נראה נפלא במכנסי הרכיבה הצמודים, באפוד הקטיפה ובחולצות עם סלסולי הבד והקפלים, שאנשים עשירים לבשו כמותם בזמנים ההם. אמרו על פרד שהוא נדיב, הוא היה מחייך ומנופף לשלום בכל פעם שמישהו זכה להבחין בו, והוא באמת נראה יפה תואר בדיוקנאות שחולקו ברחבי הממלכה ונתלו בבתי העירייה. אנשי קוֹרְנוּקוֹפּיָה שמחו עד מאוד במלך החדש שלהם, ורבים חשבו שבסופו של דבר הוא יצליח בתפקיד עוד יותר מאבא שלו, ריצ'רד הצַדיק, שהיו לו שיניים (אם כי אף אחד לא אהב במיוחד לציין את זה בזמנו) די עקומות.
המלך פרד חש בסתר ליבו הקלה כשגילה כמה קל למשול בקוֹרְנוּקוֹפּיָה. לאמיתו של דבר, נראה שהארץ מתנהלת מעצמה. כיאה לשמה, שפירושו "קרן השפע", כמעט לכולם היה אוכל למכביר, הזהב זרם לכיסים של הסוחרים, ובכל פעם שצצה בעיה קטנה, טיפלו בה היועצים של פרד. הדבר היחיד שנשאר לפרד לעשות הוא לחייך במאור פנים אל הנתינים בכל פעם שיצא משערי הארמון במרכבה שלו לציִד, חמש פעמים בשבוע, עם שני חבריו הטובים, לורד סְפּיטלווֹרת ולורד פְלאפּוּן.
לסְפּיטלוורת ולפְלאפּוּן היו אחוזות גדולות משלהם באזורי הכפר, אבל החיים בארמון עם המלך היו זולים לאין שיעור ומשעשעים יותר — הם סעדו על שולחנו, צדו את האיילים שלו, וּוידאו כי בליבו של המלך לא מתעוררת אהבה יתֵרה לאף אחת מהגבירות היפהפיות שבחצר. הם בשום פנים לא רצו לראות את פרד מתחתן, כי מלכה היתה עלולה להפריע להם לעשות חיים. לזמן מה נדמה היה שפרד מחבב למדי את ליידי אֶסְלַנְדָה, שהיתה שחרחורת ויפהפייה בה במידה שפרד היה בהיר שיער ונאה, אבל סְפּיטלוורת שיכנע את פרד שהיא כבדת ראש ומלומדת מכדי שבני הארץ יאהבו אותה כמלכה. פרד לא ידע שלורד סְפּיטלוורת נוטר טינה לליידי אֶסְלַנְדָה. פעם הוא הציע לה להתחתן איתו, אבל היא סירבה לו.
לורד סְפּיטלוורת היה רזה מאוד, ערמומי מאוד ופיקח. חבר שלו פְלאפּוּן היה סמוק פנים, וממדיו היו עצומים כל כך עד שנדרשו שישה גברים כדי להניף אותו על גב הסוס הערמוני החסון שלו. אף כי פְלאפּוּן בהחלט לא היה חריף שכל כמו סְפּיטלוורת, בכל זאת הוא היה פיקחַ הרבה יותר מהמלך.
שני הלורדים היו מומחים לחנופה, והעמידו פנים שהם משתאים מההצטיינות של פרד בכל תחום שהוא, מרכיבה על סוסים ועד דוּקִים. הכישרון המיוחד של סְפּיטלוורת, אם בכלל, היה לשדל את המלך לעשות דברים שמתאימים לסְפּיטלוורת, והיכולת המיוחדת של פְלאפּוּן, אם בכלל, היתה לשכנע את המלך שאף אחד בעולם לא נאמן למלך כמו שני חבריו הטובים.
פרד האמין שסְפּיטלוורת ופְלאפּוּן הם בהחלט בחורים טובים. הם דחקו בו לערוך מסיבות מפוארות, לצאת לפיקניקים מושקעים בחיק הטבע ולקיים סעודות ומשתאות כיד המלך, שכן שמה של קוֹרְנוּקוֹפּיָה יצא למרחוק במאכלים המשובחים שלה. כל אחת מהערים במדינה היתה מפורסמת במאכל אחר, וכל אחד מאלה היה הטוב מסוגו בעולם.
בירת קוֹרְנוּקוֹפּיָה, לוּשוויל, שכנה בדרום הארץ, והיתה מוקפת בשטחים נרחבים של בוסתנים ומטעים, שדות מתנוצצים של חיטה זהובה, ועשב ירוק כהה שרעו בו פרות חולבות בוהקות בלוֹבֶן. התוצרת החקלאית של האיכרים כאן, השמנת, הקמח והפירות, היו נמסרים לקונדיטורים היוצאים מן הכלל של לוּשוויל, והם הכינו מהם מאפים.
תחשבו, אם תרצו, על העוגה או העוגייה הכי טעימות שטעמתם אי-פעם. ועכשיו תרשו לי לספר לכם שבלוּשוויל היו פשוט מתביישים להגיש דבר כזה. אם בעיניו של אדם בוגר לא היו עולות דמעות של עונג בשעה שנגס במאפה מלוּשוויל, המאפה הזה נחשב לכישלון ושוב לא הכינו אותו לעולם. בחלונות הראווה של המאפיות בלוּשוויל הוצגו ערימות גבוהות של מעדנים מופלאים כמו "חלומות העלמה", "עריסת הפיות", והמפורסם מכולם, "תקווֹת גן עדן", שהיו טעימים להכאיב, ונשמרו לאירועים מיוחדים שכל הנוכחים בהם בכו משמחה כשאכלו אותם. המלך פּוֹרפיריוֹ, מפְּלוּריטַניָה השכנה, כבר שלח איגרת למלך פרד, והציע לו לשאת לאישה אחת מבנותיו לפי בחירתו בתמורה לאספקה שוטפת של "תקווֹת גן עדן" לכל החיים, אבל סְפּיטלוורת יעץ לפרד לצחוק לשגריר פְּלוּריטַניָה בפרצוף.
"היופי של הבנות שלו לא משתווה בכלל ל'תקווֹת גן עדן', אדוני המלך, אפילו לא בקירוב!" אמר סְפּיטלוורת.
מצפון ללוּשוויל השתרעו עוד שדות ירוקים ונהרות צלולים נוצצים, ושם גידלו פרות שחורות כמו פחם וחזירים ורודים מאושרים. אלה, בתורם, שימשו את הערים התאומות גֶבֶנבּרג ורוֹסטאוּן, שהופרדו בגשר אבן מקושת שמעל לנהר הגדול בקוֹרְנוּקוֹפּיָה, האָפִיקוֹן, שדוֹברוֹת שטוחות בשלל צבעים נשאו עליו סחורות מקצה הממלכה ועד קצֶהָ.
גֶבֶנבּרג היתה מפורסמת בגבינות שלה: כיכרות גבינה לבנות ענקיות, כדורים כתומים דחוסים, גלילים מתפוררים עם ורידים כחולים וגבינות שמנת קטנטנות חמודות, חלקות יותר מקטיפה.
רוֹסטאוּן נודעה בבשר ירך החזיר המעושן ובזה הצלוי בדבש, בקותלי החזיר, בנקניקים המתובלים, באומצות הבקר הנימוחות ובפשטידות בשר הציד.
האדים מעוררי התיאבון שהיתמרו מארובות התנורים הבנויים לבנים אדומות ברוֹסטאוּן, התערבבו בניחוחות החריפים שנישאו מפתחי החנויות של סוחרי הגבינות בגֶבֶנבּרג, ובטווח של יותר משישים קילומטרים כל מי ששאף לקרבו את האוויר המשכר לא יכול אלא להזיל ריר.
במרחק שעות אחדות מצפון לגֶבֶנבּרג ולרוֹסטאוּן השתרעו שטחים נרחבים של כרמים, שהניבו ענבים גדולים כמו ביצים, וכולם בשלים ומתוקים ועסיסיים. מי שהמשיך הלאה במרחק עוד יום נסיעה הגיע לעיר הגרניט של גֶפֶנהאם, המפורסמת ביינות שלה. על האוויר בגֶפֶנהאם נאמר שאפשר להשתכר ממנו אפילו מהליכה ברחובות. היינות הנושנים הטובים ביותר החליפו ידיים תמורת אלפי מטבעות זהב, וסוחרי היינות של גֶפֶנהאם נמנו עם עשירי הממלכה.
אבל מעט צפונה לגֶפֶנהאם קרה דבר מוזר. נדמה היה שאדמתה העשירה להפליא של קוֹרְנוּקוֹפּיָה כילתה את כוחה על העשב והפירות והחיטה הטובים בעולם. ממש בקצה הצפוני של הממלכה היה מקום שנודע בכינוי "הביצות", והדברים היחידים שגדלו שם היו מין פטריות ספוגיות חסרות טעם, ועשב יבש דק שהזין רק בקושי אי-אלו כבשים מקריחות.
אנשי הביצות שטיפלו בכבשים לא התאפיינו בחזות העגלגלה ובבגדים המשובחים של תושבי גֶפֶנהאם, רוֹסטאוּן, גֶבֶנבּרג או לוּשוויל. הם היו כחושים ומוזנחים למראה. הכבשים הרעבות שגידלו מעולם לא נמכרו במחירים טובים, לא בקוֹרְנוּקוֹפּיָה ולא מחוצה לה, וכך רק מתי מעט מאנשי הביצות זכו לטעום את מעדני הגבינות, הבשר או דברי המאפה והיינות של קוֹרְנוּקוֹפּיָה. המנה הנפוצה ביותר באזור הביצות היתה נזיד שמנוני מבשר כבש, שהכינו אותו מאותן כבשים שהיו זקנות מדי להימכר.
יתר אנשי קוֹרְנוּקוֹפּיָה ראו באנשי הביצות מין חבורה משונה — זעופים, מלוכלכים ורעי מזג. היו להם קולות מחוספסים, והקוֹרְנוּקוֹפּים האחרים חיקו אותם כך שנשמעו כמו כבשים זקנות צרודות. בדיחות הומצאו על המנהגים ועל הפַּשטות שלהם. בעיני יתר אנשי קוֹרְנוּקוֹפּיָה, הדבר היחיד הראוי לציון שבא מאז ומעולם מאזור הביצות היה אגדת האיקבוג.
"האיקבוג" מאת ג'יי קיי רולינג, 360 עמודים, הוצאת "ספרי עליית הגג"