סכיזופרניה

הסרט "רק נשיקה" מבוסס על הצגת אוף-ברודוויי וככה הוא גם נראה, רק יותר גרוע. יש סרטים בהם קו דק מפריד בין הכוונה שלהם – להיות מתוחכמים – לבין התוצאה, שהיא פשוט מתחכמת. בדרך כלל הקו הדק המפריד בין תחכום אמיתי להתחכמות מיותרת עושה את עבודתו נאמנה ומאפשר לחדי העין להבחין בין שתי הקטגוריות הללו ולכל היתר להאמין שבאמת מדובר בדבר מה מתוחכם. ייתכן שבשלבים הראשוניים, בהם הגו את הרעיון להצגה/סרט "רק נשיקה", היה שם קו כזה, שפטריק ברין – יוצר ההצגה שגם עיבד אותה לתסריט - רשם לעצמו להיזהר שלא לדרוך עליו או לעבור אותו, אלא שאיפשהו בדרך הקו הזה התעבה והתעבה עד שהוא נהיה בגודל של יגאל שילון (לשם דוגמה).

יש גם סרטים שלא החליטו מה הם, נניח קומדיה או דרמה או טרגדיה או פרודיה או כל דבר אחר. זאת כמובן בעיה, אם כי היא לא בלתי שכיחה. ואולי בשלבים הראשוניים, בהם הגו את הרעיון ל"רק נשיקה", היתה בעיה כזאת. אולי ברין באמת התקשה להחליט אם "רק נשיקה" תהיה דרמה או קומדיה או דרמה-קומית או קומדיה-דרמטית או סרט לייב-אקשן או סרט אנימציה או פארסה פרודית מגוחכת, אלא שאיפשהו בדרך חוסר הידיעה התחלף בהחלטה – " רק נשיקה" יהיה כל הדברים האלה ביחד וגם עוד כמה. הדרך היחידה שבה אפשר לבצע החלטה כזאת היא על ידי התחכמות. ואגב, הדיאלוגים שהושמו בפי הדמויות, הדברים שקורים להם וטכניקת הרוטוסקופינג שמפעם לפעם הופכת את הדמויות המצולמות לדמויות מצוירות, הם מתחכמים לא פחות.

"רק נשיקה" רצה לספר מחדש את הסיפור הישן-נושן על מערכות יחסים ובגידות, והוא רצה לעשות את זה בצורה חדשנית, מודרנית, מעניינת, אנושית, עמוקה ומצחיקה, שתצליב בין המושג "ניאוף" למושג "גורל", ולא תאפשר לאף אחד להגיד "את הסיפור הזה כבר שמענו". את זה באמת אין שום סיכוי שתגידו, ולו רק בגלל שסרט עד כדי כך מקושקש ומבולגן באמת עוד לא נעשה.

הסרט מספר על חבורה של יאפים ניו יורקיים: דאג (רון אלדארד) הוא במאי פרסומות עם חיים נוחים וחברה איכותית בשם האלי (קיירה סדג'וויק), פיטר (אותו פטריק ברין, שאחראי לכל הכאב ראש הזה) הוא שחקן כושל שהתפקיד המשמעותי ביותר שלו היה לגלם נשר בפרסומת לחמאת בוטנים, פולה (מריסה טומיי) היא בחורה פסיכופטית ומסוכנת חובבת אס-אנד-אם שדלוקה על הנשר מהפרסומת ומתחרמנת בכל פעם שהיא מלקקת חמאת בוטנים, רבקה (מארלי שלטון) היא רקדנית בלט צעירה, יפהפיה וקצת מוזרה שמנהלת מערכת יחסים עם פיטר מאז שהוא הראה לאמא שלה את הבולבול (סיפור ארוך), אנדרה (טיי דיגס) הוא גבר שחור וחושני שמנגן בצ'לו וסובל מעצירות, וקולין (סריטה צ'אודהרי) היא בחורה שרואה סרטים רק בטיסות.

חייהם של כל השבעה מתנגשים אלה באלה בצורה חזיתית אחרי ששניים מהם - שניים שלא היו אמורים להתנשק - מתנשקים. ולא מדובר רק בהתנגשות אחת, אלא בסדרה אינסופית של התנגשויות, שחלקן קורות במציאות של הסרט וחלקן במציאויות ה"מה היה קורה אילו" שהתסריט כפה עלינו ללא כל סיבה משכנעת. לטובת "רק נשיקה" ניתן לומר שהוא משעשע לעתים ושהשחקנים בו הם הרבה יותר מוצלחים מהסרט, ובעיקר שלפעמים הוא לוקח אותך לכיוונים כל כך מוזרים שאתה אפילו לא יכול להיות בטוח במאה אחוז שמדובר בסרט ממש רע. אלא פשוט נורא-נורא מתחכם.