כמו רולטה רוסית, ככה החיים בארץ, ככה המלחמה המיותרת הזאת. אבל כמה קליקים לפני הבום? מספיק מישהו שאני מכיר. רוב החברים שלי מהתיכון כבר במסלול קרבי שבסופו השטחים, וזה הכי קרוב למקריות טהורה שיש. אני חושב שמאז הפעם האחרונה שפגשתי אותו לא חשבתי פעם אחת על עדו. אף פעם לא היינו חברים, סתם ישב שולחן אחד לפני וימינה, כמו שסתם טעה המפקד שלו והשתמש בפגז אמתי ולא בסרק, כמו שסתם סיפרה יסמין שהיא נוסעת לבקר אותו בבית החולים. למה? מה קרה לו? שאלתי המופתעת נענתה בתשובה מופתעת: מה, לא שמעת? הוא נפגע בתאונת אימונים, יחד עם איזה שלושים חיילים מגולני. עכשיו הוא בבית חולים, בקומה.
קליק-קליק-קליק-בום. סתם תאונת אימונים. חודש אחר כך צעקה אלי באדום כותרת ב"מעריב" - "הנס של עדו" - כי אחרי חודש פקח פתאום עיניים. וכל זה לא קשור בכלל למה שקורה בשטחים, כי זו היתה סתם תאונת אימונים, אלא שהיום מת שם חייל וגם אתמול, ובממוצע יותר מחייל מת ליום במשך השנה האחרונה, ובטח כמה אלפים שנפצעו אבל לא אף אחד שהכרתי, אז יכולתי אפילו להכחיש את לוע המתכת הפעור לעברי. אבל פתאום עדו.
כשאני פוגש אותם, החברים שלי צוחקים עלי: "בשטחים אנחנו מגנים גם עליך, גם בעבור אמא שלך אנחנו עלולים להיהרג". ואני צוחק בחזרה בלב (וכשבא לי על פוליטיקה, אז גם בקול). בכלא אני יושב גם בשבילכם, גם בעבור אמא שלכם. אני עלול לשבת שנה, שנתיים. למנוע את כשלוני, מותכם המיותר, הסתמי, המגיע מעבר לסיבוב, דרך הטלפון או העיתון המחולק פה, זה הרי הכי קרוב למקריות טהורה שיש.
אל בית הדין ומעבר לו
את חגי לקחו לבית דין וגם את יונתן בן ארצי, כי שניהם עברו כבר חמש תקופות בכלא. יונתן הוא פציפיסט והמשפט שלו קצת מצחיק אפילו. אם היינו מקבילים את המשפט שלו לשיחה בין שני אנשים, אז זה היה הולך בערך ככה: הצבא היה אומר שהוא משחרר פציפיסטים ושהוא לא מבין מה יונתן רוצה, ויוני היה עונה שכנראה שלא, משום שהוא עדין לא שוחרר. ואז הצבא היה משיב שהסיבה שלא שחררו את יוני היא שהוא לא פציפיסט, ושהוא סתם אחיין של, שמנסה לרמות את כולם, ויוני היה עונה משהו כמו: "ישבתי כבר שמונה חודשים בכלא ובמעצר, כמה עוד אני צריך לשבת כדי לשכנע אתכם? כבר מתחיל להימאס להתראיין לכל הרשתות הזרות האלה...". ובשלב הזה הצבא היה מתחיל להיאנק, והיה נדמה שכמעט אפשר לשמוע את בוגי מתייפח.
אצל חגי המצב שונה, כי כמוני, גם חגי הוא סרבן כיבוש. המחשבה של הפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) היתה כנראה להיפטר מתפוח האדמה הלוהט שנמצא בידיו ולהעביר אותו הלאה, או לפחות לדחות את המשך המצב שבו חגי נכנס שוב ושוב לכלא. הפצ"ר אמר לעצמו: "ניקח את חגי ונשים אותו בבית דין ונראה מה יקרה. אולי חגי יפחד נורא מפסק הדין שהוא עלול לקבל, וינסה לצאת דרך קב"ן. אולי הוא ילך לבג"ץ ובג"צ יגיד לו שילך לחפש את החברים שלו, כמו שעשה בפסק דין זוננשיין, ואז יהיה לנו היתר מבג"ץ לזיין את הג'ינגי הקטן. בכל מקרה, לא משנה מה יקרה, אחר כך נהייה יותר חכמים בקשר לסרבנים החדשים יותר, שיושבים עכשיו בכלא, וכשהם יגיעו לחמש תקופות, נחליט מה לעשות איתם. עד אז קנינו קצת שקט".
הבעיה היחידה של הפצ"ר היתה שהוא לא שיתף אותנו בחישובים שלו ושאנחנו עשינו חישוב אחר. אם בכל מקרה ייקחו אותו לבית דין אחרי חמש תקופות, כמו שהודיע לנו הפרקליט קוסטליץ, אז למה לא ללכת לבית דין עכשיו? כך ביקשנו, מתן ראשון, אחריו אני, אדם ונעם, שייתנו לנו בית דין גם כן. הפצ"ר הקטן רצה לדחות קצת את הבלגן, אבל שכח לסגור את הדלת, ועכשיו במקום משפט טכני עם נאשם אחד, קיבל חמישה נאשמים, משפט גדול ופוליטי, וכאב ראש עצום. בשיחות סגורות, כך מספרים, הפצ"ר מודה שזאת היתה טעות רצינית.
ואנחנו? אנחנו נמצאים במצב מהנה מאוד. בכל מקרה אנחנו מנצחים: אם נקבל המון-המון זמן (נגיד שלוש שנים), אז יהיה המון-המון רעש תקשורתי ובלגן. תנועת הסירוב תגדל, וסיום הכיבוש יתקרב. אמנם נשב שלוש שנים בכלא, אך מהתייעצויות עם בנות המין היפה עולה שמיום שנצא ועד יום מותנו לא יהיו לנו בעיות להשיג בחורות.
אם, מצד שני, נקבל מעט זמן (נניח תשעה חודשים, מהם ינקו כבר את מה שישבנו כבר, ושליש על התנהגות טובה), אז עדיין שיחקנו אותה. יהיה קצת פחות רעש תקשורתי, אבל יותר אנשים שמתלבטים בין סירוב אפור (יציאה על קב"ן) לבין ישיבה בכלא, ילכו על אופציית הכלא, וזה יעשה רעש, תנועת הסירוב תגדל, סיום הכיבוש יתקרב, ולנו יהיו שנתיים פנויות לחשוב על משהו אחר שיקדם אותנו עם בנות (למשל להפסיק להשתמש ב"אז מה דעתך על המצב הבטחוני?" כפיק-אפ ליין), ושוב, אני כמעט בטוח שזה בוגי שם שמתייפח.
החברים של רייצ'ל קורי
יותר מרגש מכל האחרים שבאו להארכת המעצר שלי (פעילים בתנועות הסירוב, משפחה, חברים) היו שלושת החברים של רייצ'ל קורי: אליס, גרג ווייל, שבאו ובסוף המשפט נתנו לי מכתב (בתרגום חופשי): "אנחנו חברים של רייצ'ל קורי, שנהרגה כמו כל כך הרבה אלפים של פלסטינים וישראלים, כתוצאה מהכיבוש. היינו איתה כשהחייל הרג אותה, כשדרס אותה עם הבולדוזר שלו בזמן שעמדה לפני בית של חברים ברפיח. בילינו עכשיו זמן בפלסטין הכבושה (ואני הייתי כותב: בשטחים הכבושים), וראינו מה הצבא עושה. אנחנו לגמרי תומכים בפעולה האמיצה שלכם. רייצ'ל היתה תומכת גם. כמוכם גם היא פעלה מתוך המצפון שלה. זה חשוב שאתם נוקטים את העמדה הזאת, גם כדי שהפלסטינים יידעו שלא כל הישראלים תומכים בכיבוש, ושלמעגל האלימות יש תקווה להיגמר. בסולידריות ובאהבה: אליס, גרג ווייל".
ובעל פה הוסיפה אליס, שהיה להם מאד קשה להגיע למשפט, ואני הנחתי שעוד יותר קשה יהיה להם לחזור לרפיח, אבל הם באו. ביי חבר'ה, בהצלחה. אתה עושים משהו ממש חשוב. השופט פסק לי, כמו לכולם, מעצר פתוח במפקדת הבקו"ם, או בשם החיבה שלה: "אכסניית הנוער במפקדת הבקו"ם". שלוש ארוחות, חדר מיוחד לסרבני מצפון במעצר, אף אחד על הראש. חיים טובים, או לפחות הרבה יותר טובים מאשר ברפיח.