מים עמוקים

הייתי הרבה זמן בתערוכה של ארם גרשוני. לא רציתי לחזור הביתה. זה היה טעים וזה הרגיש כמו בריכה. הציורים הריאליסטיים, הקטנים והצבעוניים של גרשוני על הקירות של גלריה אלון שגב, האקווריומית מלכתחילה, היו בעיני כמו דגים מעוררי פליאה. אני הייתי ילדה שמסרבת לצאת מהמים עד שמאוחר, והמציל כבר לבוש ושורק.

ארם גרשוני מצייר בין השאר לחם כפרי, לחם שחור אחיד, לחמניה עם שומשום, סיר ישן, כד עם תפוחים (אחד עקום), בצלים (אדומים ולבנים), מנגו ונקניק אירופאי עם חצי כוס קפה שחור. אוכל. טבע דומם שמזכיר את זה של האמנים הצפוניים של פעם, אבל מוסיף עליהם מספיק טוויסטים, כך שאי אפשר יהיה לחשוב שהם לא צוירו כאן ועכשיו.

אשה אחת שביקרה בגלריה הצביעה על הבצלים ואמרה לי: זה פשוט מדהים, ממש כמו צילום! נדמה לי שקשה להתעלם מהתפישה הזו, כאילו שציור ריאליסטי מנסה לסגור פערים עם צילום. אי אפשר להתעלם מהעובדה שנטישת הריאליזם בציור קשורה במצלמה, אבל אות הצטיינות ספורטיבי מהזן הזה איננו זה שאותו מבקשת התערוכה. אם לחשוב על וירטואוזיות ריאליסטית, כבר ראיתי מוצלחות מאלה (גם ברפרודוקציות ישנות של ארם גרשוני עצמו).

"כן ריאליזם, לא ריאליזם - עבורי אלה בעיות לא פתורות", אמר גרשוני פעם בראיון ל"סטודיו". עוד באותו ראיון הוא אמר: "מי שמבין את הציור שלי כמרד נגד הבית - טועה". ובאמת יש בריאליזם של ארם גרשוני משהו כל כך עדין וצנוע, שלא צועק מניפסטים (כמו שאולי מצופה מריאליזם פיגורטיבי בעידן העכשווי, במיוחד ביחס לציור הישראלי) ולא אומר: כך צריך לצייר, תחזרו ללמוד לצייר, אלא רק מציע ואומר בנימוס - גם כך אפשר לצייר, זו אופציה.

ודרך התערוכה מתבררת האופציה כאופציה טובה - אולי כי היא מתארת את ה"עכשיו" בדרך שהיא על-זמנית, אולי מפני שהדרך הזו יוצרת עבורנו חוויה של מסע בזמן, ואולי כי מרתק להביט בציור שנראה כאילו מישהו נהנה לצייר אותו, נהנה להביט שעות על אותו בצל ולברוא אותו מחדש בצבע, באותה הנאה סטואית שהוא מעביר אחר כך לצופה.

הטבע הדומם כאן הוא טבע דומם דל, האובייקטים מעטים ומופרדים, החלק העיקרי כמעט בכל ציור הוא רקע מונוכרומי נקי, שחור או לבן, שמשרה תחושת ריקנות, או בדידות. יש בפשטות הזו משהו מעורר פליאה, ולא בגלל ה"כמעט כמו צילום", אלא בגלל שזה פשוט מה שזה - כמו שחייה במים. האפקט של הציורים האלה חווייתי ולא אינטלקטואלי או וכחני. וכמו שהציטוט של פרננדו פסואה בקטלוג התערוכה ("המשמעות הנסתרת היחידה של הדברים/ היא שאין להם משמעות כלל...") לא אומר שום דבר בפני עצמו, כך לא אוכל להעביר במילים את תעצומות הנפש שעוררה בי לחמניה אחת עם שומשום, עומדת לבדה על קרש צבוע לבן.

מלבד הטבע הדומם יש בתערוכה גם כמה פורטרטים, ביניהם פורטרט של משה גרשוני, האב המדובר של ארם. מכאן אפשר לדבר על קונפליקטים אדיפליים ופערי דורות עד מחר, אבל הארציות והאנושיות שניבטות מבעד לדיוקן, כמו גם משאר התמונות, משכיחה את ההיסטוריה, המורכבות, ובמיוחד את ההו-הא האחרון סביב גרשוני הגדול, חתן פרס ישראל למחצה, והופכות אותו לפשוט, אבא אמיתי של מישהו. לאבא גרשוני מוקדש גם ציור המנגו שתלוי לא הרחק משם. למה ארם מצייר לאבא שלו מנגו? אין לי שמץ של מושג. אולי יש כאן אלמנט אינטר-טקסטואלי שנשגב מבינתי, אבל החווייתיות של התערוכה אפשרה לי להסיק שמויש'לה גרשוני כנראה פשוט אוהב מנגו.