טנק מרכבה

בלר היתה אחת הלהקות החשובות ביותר של שנות התשעים, ועכשיו אין לה את הגיטריסט שלה. אחרי "13", 13 שנה ו-6 אלבומים, המתח והבלגנים בין דיימון אלברן לגרהאם קוקסון הגיעו לרמה קריטית. הראשון חזר מטיוליו ומיזמיו יותר מדי שתלטן אולי, השני נהיה פחות מדי שיכור אולי. אחרי כמה סשנים בלונדון נטש קוקסון את החבר'ה. הם מצידם עלו על המטוס וברחו לחודשיים של הקלטות במרוקו, עם הפקה של בן הילר (אלבוו) וגיחות של נורמן קוק ווויליאם אורביט. אלבומי שינויי הרכב של להקות ותיקות וידועות הם תמיד דבר מעניין ברוקנרול.

ואכן, “Think Tank" מצויד בגרוב שונה לגמרי, מהורהר וחלומי. החלל שהתפנה בעקבות נטישת הגיטרות התמלא פתאום בגווני אמביאנט, סינתיסייזרים ורעשי רקע. יש להקות שלא צריכות לאבד משהו קונקרטי בשביל להתחרפן (גם אם בצורה טובה לפעמים), ועם השמיעה הראשונה של הצלילים הראשונים מהאלבום, עם הפתיחה של שיר הפתיחה "אמבולנס", התחלתי לפחד שבלר הולכת בכיוון של להקה אחת שעשתה את זה. לופ תופים מחונטרש, סינתי הזוי, קולות רקע ודיימון אלברן שחוזר על השורה: "I ain't got nothing to be scared of". זה נשמע לי רדיוהדי בצורה מדאיגה.

אבל תוך כמה רגעים התבדה החשש. לא שיש לי יותר מדי בעיות עם תום יורק והעולם שותק, פשוט הרעיון שבלר ילכו בדרך הזאת נשמע לי קצת מייגע. זה לא ככה ממש. אלברן הגיע להקלטות האלה שופע בבוחטה של שירים נוגים ומלודיים (כנראה שניגוב המסבחה במראקש עושה לו את זה), גם אם אלה יצאו בסופו של דבר קצת חסרים בהוקים משמעותיים שיחזיקו אותם. הוא עסוק בלנסות, כותב "על אהבה ופוליטיקה" ומתפקד על מעט הגיטרה שכן יש כאן. השפעות אנדלוסיות מתבקשות תופסות את מקומן, לצד כמה שירים עם אוריינטציית פאנק-קלאשית חזקה וחביבה למדי. הבס נדחף חזק-חזק קדימה, סוחב על הגב שלו את כל האווריריות הזאת, ואלכס ג'יימס זוכה מבחינתי בקלות בתואר האם.וי.פי של הדיסק.

“Crazy Beat", אחד משני השירים שפאטבוי סלים עזר להרים פה (יחד עם “Gene By Gene"), הוא להיט ענק בפוטנציאל וסוג של "פריטי פליי פור א ווייט גאי" לבריטים שמאלנים עם מלא בירה בבטן. בלר הם לא הכי ווירד אל ינקוביץ, אבל הם אוהבים לספק פארודיות מגניבות, והפעם הם הביאו אחת קצת יותר שקופה מ"סונג 2". טראק אמצע הדיסק, "Caravan", מתייצב בראש מורם בתור השיר האהוב עליי באלבום (קחו את זה כהמלצה לחיפוש ברשת וכמעין או.קיי מסויג של סחבק לכיוון אלברן). ואני לא יודע מה נקבע, אבל "Out Of Time" הוא סינגל הכי גלגל"צי שיש. יודעים מה, אולי הפתיחה שלו קצת משתהה מדי, והוא קצת מרווח מדי עם יותר מדי כיווני אוויר באמצע, אבל איזה מלודיה. בואנ'ה, כיף בישיבות פלייליסט.

נדמה שבלר הגיעו למקום הדי קולי הזה, שבו הם יכולים ועושים באמת-באמת מה שהם רוצים, ולא כל כך עצוב אם יש כאלה שלא אוהבים. מה יש לומר, אם לא היה כבר לאר.אי.אם אלבום מוכר בשם הזה, יש מצב לא רע שהם היו קוראים לאלבום "אאוט אוף טיים". זה בדיוק המקום שבו הביקורות על הדיסקים הופכות להיות משהו פחות אחיד, שבו חלק נשפכים וחלק ממש שונאים.

וזה בדיוק גם המקום לתהות למה היו צריכים לארגן לדיסק הזה את ההגנה המסריחה מפני ההעתקות – זאת שלא מאפשרת לך לצרוב את הדיסק, אבל גם גורמת לו לקפוץ כמו מניאק בדיסקמן שלי. ובכל מיני נגנים אחרים, על פי מה שאני למד. אני לא מבין מה העניין, הרי לאנשים שהקטע שלהם הוא להעביר את המוזיקה הזאת לאינטרנט אין שום בעיה עם ההגנות השטותיות האלה. הרי אפשר להוריד את הדיסק הזה מהרשת כמו שאפשר לעשות את זה עם כל דיסק אחר. זה סתם גורם אי נוחות לאלה שכן הזדיינו במזומנים ורכשו את האלבום, וזה לא ממש מתאים לבלר (מה שכן, העיצוב של אמן הגרפיטי המחאתי בנקסי מדליק למדי).