עד שהשמן מרזה, הרזה מתפגר

יש להניח שאם לא הייתי הולכת ל"נשים אמיתיות" בשביל לכתוב עליו, כלל וכלל לא הייתי מפנימה את קיומו. סביר שהייתי מבחינה בכרזות החינניות - בהן נערה בסריג לבן מוצבת מולנו פרונטלית, נמנעת מלהביט קדימה, ספק מאושרת, ספק נבוכה - אבל הכיתוב הנלווה: "בלי איפור... בלי סיליקון... בלי דיאטות..." היה שולח את הסרט היישר אל נבכי השכחה, היכן שאפילו אין מצב לקחת אותו בדי.וי.די מאוחר יותר.

אני מאוד שמחה שהלכתי. מדובר באחד הסרטים הכיפיים שיש כרגע בקולנוע. יוצאים ממנו שמחים וטובי לב, בונוס שאין לזלזל בו. זהו סרט התבגרות יפה ואמיתי, וכשאחד כזה מזדמן, שווה לתפוס אותו בשתי ידיים.

השם העברי, "נשים אמיתיות", הוא מתון לעומת השם המקורי ("לנשים אמיתיות יש קימורים"), ושניהם גם יחד משווקים את הסרט כמשהו שהוא לא. זה לא סרט על נשים שמנות, ולא על התמודדות עם שומן. זה סרט התבגרות שהשומן הוא רק חלק ממנו. אנה, הדמות הראשית, היא אכן שמנמונת, אבל הסרט יודע שכך או כך יש בבחורות הרבה יותר מסך האוכל שהן מכניסות לפה. הסוף לא מגיע כשאנה מבינה שאולי היא עגולה אבל יש לה יופי פנימי, או כשנמצא מישהו שמוכן לאהוב אותה וגואל אותה מהשנאה העצמית, כפי שקורה ברוב הסרטים בהם לא מככבת ניקול קידמן, אלא כשהיא יוצאת לעולם ומממשת את הפוטנציאל שלה. זו אמירה שמחזקת נשים הרבה יותר מהחיטוט האינסופי בסיליקון כן/לא, דיאטה כן/לא, המאכלס ומשטיח, למרבה הצער, את רוב השיח הפמיניסטי, ועליו ניסו לקחת טרמפ כשנתנו לסרט את שמו. חבל, הוא מעניין הרבה יותר.

הסרט פוגש את אנה ביומה האחרון בתיכון. כבת למשפחת מהגרים שנולדה בארצות הברית, ניכר בה שהוריה עשו כל מאמץ שחייה יהיו טובים משלהם. למרות שהיא גרה בשכונה ענייה בלוס אנג'לס, היא לומדת בבית ספר יוקרתי בבברלי הילס. היא רגזנית וחוצפנית כמו שאר בנות גילה שפונקו על ידי הוריהן. ההורים, או יותר נכון האם כרמן, מותחים את הגבול בקולג'. הקולג' מסמל את השלמת תהליך האמריקניזציה של אנה, ניתוקה מהמשפחה וביטול הסיכוי לחתונה ונכדים בשנה הקרובה. כרמן חשה לא בנוח גם עם כך שהיא עבדה כל חייה, בתה הגדולה עובדת בפרך, ואנה פשוט תסתלק לה לקולג'. בפועל הקולג' הוא, כמובן, האופציה היחידה של אנה לצאת ממעגל העוני לדרכה שלה.

הבמאית פטרישיה קרדוסו והתסריטאית ג'וזפינה לופז השכילו לתמרן בין המסורתיות לפתיחות המערבית. בין אנה המשוחררת לאמה הנוקשה מוקמה האחות אסטלה, שאמנם פתחה עסק קטן משל עצמה ולא התחתנה, אך לא היתה מעלה בדעתה לצאת ללמוד או להרחיב את העסק. מעניין לשים לב שדווקא כרמן שבויה יותר מהאחרות באידיאל היופי האמריקאי ודורשת מבנותיה ומעצמה לרזות. קרדוסו מיטיבה להמחיש את הקונפליקט המשפחתי והסביבתי של הדור השני דרך עיניה בנות ה-18 של אנה, ומצליחה לא רק לרגש אלא גם להצחיק ולשמח. באחד הרגעים היפים בסרט אנה אומרת: "ברור שאני רוצה לרזות, אבל אני גם לא רוצה לרזות, כי ככה אני כאילו אומרת לכולם 'לכו להזדיין'".

השחקנית הצעירה אמריקה פררה היא נהדרת. יש בה מין התרסה שקשה לעמוד בפניה והיא מחליקה לדמותה של אנה בטבעיות מרנינה. אני מקווה שעוד נפגוש אותה פה ושם. השוט האחרון בסרט יפה ומשמח, ומצליח להביא גם את הצופים לתחושת ניצחון מרגשת."נשים אמיתיות" הוא אמנם מה שנקרא סרט קטן, אבל ככה בקטנה, הוא מצליח להשרות אווירת גירל פאוור עליזה ואמיתית.