ביזאר

ודאי שמעתם ש"פגישה עיוורת", סרטו של חיים בוזגלו, היא קומדיה רומנטית לא מוצלחת במיוחד. תשכחו מכל מה שאמרו לכם. אילו "פגישה עיוורת" באמת היתה קומדיה רומנטית היא אכן היתה לא מוצלחת במיוחד, אבל "פגישה עיוורת" איננה קומדיה רומנטית, אלא סרט מאוד-מאוד מפחיד. וגם מבלבל. בתום הסרט שאל אותי ידידי בועז אם הסרט לא העציב אותי. "למה?", שאלתי. "כי זאת תעודת עניות לאנושות", הוא ענה. אבל הסרט לא ממש העציב אותי, אלא הפחיד אותי. וגם בלבל. כשיצאתי ממנו העיר נראתה מוזרה ומאיימת וכמעט נתקעתי בעמוד.

שירז טל מגלמת ב"פגישה עיוורת" בחורה תל אביבית צעירה (אבל לא מספיק צעירה כדי להיסחף לשאננות), חובבת פאזלים וסלט ירוק, שמתפרנסת מתרגום סרטים ("כל החיים אני מתרגמת סרטים, הגיע הזמן שאני אחיה קצת בסרט"), מוצצת הרבה מאוד סוכריות על מקל (גם כי יש לה סטנד שלם מלא סוכריות על מקל על המקרר בדירתה וגם כי זה ארוטי) ומסתובבת עם שתי חברותיה: האחת מוכרת פרחים כעורה אך בעלת יופי פנימי והשנייה טום-בוי עצבנית שמתלבשת כמו ציפי מור ב"רגע עם דודלי" ועובדת בתחנת דלק.

בין הרגליים הארוכות של שירז טל מסתובב גם הדוור הדתי האדיב שמתנהג כאילו יצא מפרק של "בלי סודות", וגם החבר שלה לשעבר שחזר מהודו לגמרי שאנטי ועם שם קוסמי שמתחרז עם רפיק, שברור שאינו יכול בסופו של דבר להיות בחיר לבה כי הוא בכלל לא יפה וגבוה כמוה. כפי שאתם רואים, יש לה חיים נורא-נורא משעממים, ובגלל זה - ורק בגלל זה ולא בגלל שום סיבה אחרת בעולם - היא לא קוראת מיד למשטרה כשהיא מתחילה לקבל דברים מוזרים בדואר.

אני לא יודעת מה סיפרו לכם, אבל במשך יותר ממחצית הסרט הוא מתנהל לגמרי כמו סרט אימה. שירז מקבלת בדואר שרשרת של גלויות ממחזר אנונימי מפריז, שבכל אחת מהן כתוב משפט סתום ומסתורי בשפה אחרת שהיא אינה מבינה (היא מתרגמת סרטים רק מאנגלית, ורק קומדיות רומנטיות), שמתחברות לכדי פאזל גדול ומאיים. אחר כך היא מקבלת גם חבילה שכוללת צילומי זירוקס של אברי גוף שונים. ולבסוף היא מקבלת כרטיס טיסה לפריז. אם זאת לא הזמנה לאונס ברוטלי, רצח וביתור הגופה, אז מה כן? הכל גם מלווה במוזיקה מאוד מפחידה, ובסימן של תלתן שחור שהגבר המסתורי משאיר לה בכל מיני מקומות.

שירז, שהיא הרבה יותר מדי יפה בשביל החיים הקטנים והעלובים שהיא מנהלת בתל אביב ועל כן אין לה מה להפסיד, אורזת מזוודה ונוסעת לפריז. הרעיון שעומד מאחורי המהלך הזה הוא אותו רעיון שוביניסטי בו הגבר העשיר מציל את הנערה היפה אך מסכנה שעומד מאחורי "אשה יפה". ההבדל הוא ששם זה הגיוני: ריצ'רד גיר יודע שג'וליה רוברטס יפה, ירון פינק לא יודע איך שירז טל נראית. לכן זה לא רק שוביניסטי, אלא גם מטריד. בקיצור, אחרי יומיים בהם היא מטיילת לבד להנאתנו (שירז ליד האייפל, שירז בשאנז אליזה, שירז נוגסת בגט, באמת יופי של הפקת אופנה), היא מקבלת הוראה לפגוש את הגבר המסתורי. היא מגיעה לדירתו, על הדלת יש פתק המורה לה להיכנס, ובפנים יש חושך מוחלט. בשלב הזה כמעט התעלפתי. לא הבנתי איך היא לא.

בהמשך הופך הסרט למעין דרמה פסיכולוגית, כשניצני הקומדיה היחידים מצויים בעלילות המשנה. למשך סצינה אחת ארוכה ולא ברורה הופך הסרט פתאום ליצירה של "דוגמה" (דיאלוג ריאליסטי וקשה בין שני בני זוג שמעולם לא פגשנו קודם לכן), ויש גם רגעים שזה מרגיש לגמרי דייויד לינץ'. למרות ההפי-אנד ההכרחי בסוף, התעלומה העלילתית הגדולה לעולם לא נפתרת. אנחנו לא מגלים מה גרם לירון פינק – נספח התרבות הישראלי בפריז – לחשוב שזה רעיון טוב לשלוח כרטיס טיסה לבחורה בישראל שהוא מעולם לא ראה וגם מעולם לא דיבר איתה, ובטעות מצא את כרטיס הביקור שלה איפשהו. ושירז, מצדה, גם לא מוצאת לנכון לשאול. ואם האמירה של הסרט היא שעלינו לסמוך על הגורל, האם העובדה שהחבר השאנטי של שירז חזר מהודו כי היה לו שם חיזיון שהיא האשה היחידה בשבילו לא מחלישה את הטיעון?

לסיכום חייבים לציין שלמרות ששירז טל היא לא שחקנית גדולה, היא בכל זאת מגלה סוג של חן ישראלי משוחרר שישרת אותה לו תבחר להשתתף ב"שמש" או משהו מהסוג, ובאמת שמגיע לה משהו יותר טוב מ"פגישה עיוורת". באשר לכישורי המשחק של ירון פינק, "פגישה עיוורת" דווקא מתאים בול למידותיו. ואגב, גם אם אין בסרט הזה שום דבר רומנטי או מרגש (גם כשהאהבה בין השניים כבר מתחילה להתפתח הם לא נראים מאוהבים אלא יותר מזכירים זוג אחרי שלושים שנות נישואים), אינני יכולה שלא להמליץ עליו בחום. אחרי הכל, די מזמן לא עברתי בקולנוע חוויה כל כך מוזרה, מבלבלת ומטלטלת. ודווקא בגלל שהוא כל כך מנסה להידבק לנוסחת הקומדיה הרומנטית (דבר שהוא נכשל בו לחלוטין), הוא עובד לגמרי לא רע בתור סרט אימה.