גיל הבלות

על המדף הצטברו כמה דיסקים של זמרות מפורסמות, חלקן ראו ימים טובים יותר, חלקן ממש לא. הנה סלין דיון. לדיסק החדש שלה קוראים “One Heart”. לאחרונה פורסם שדיון הולכת לבנות אולם מופעים אימתני בלאס וגאס, והוא יוקדש באופן בלעדי להופעותיה. הדבר ממצה, כך נדמה לי, את התופעה – דיון היא מגרפת ז'יטונים בל תתואר. חוץ מזה, יש לה חתיכת סירנה תקועה בגרון ואני מניח שחובביה סבורים שמדובר במה שנקרא "זמרת גדולה", שהרי מי שיודעת לזעוק ולשאוג כמו שהיא יודעת חייב להיות משהו מיוחד, או לפחות אופראי. בתקליט הזה יש את מנת בלדות השמאלץ האופייניות וכן כמה נסיונות משעשעים להישמע עדכנית כמו בריטני וכריסטינה בקטע Fאנקי-שמאנקי שכזה. על הביצוע המזעזע ל”I Drove All Night” היפה של סינדי לאופר מגיע לסלין דיון שהיא תטבע יחד עם הטיטאניק.

בניגוד לסלין דיון, שעשר כמוה אפשר למצוא בכל פרק של "לא נפסיק לשיר: כוכב נולד" (ועוד הרבה יותר חתיכות, אם לא פחות מעצבנות), הרי שמייסי גריי היא באמת מיוחדת. הקול הצרדרד שלה הוא תופעה ווקאלית יוצאת דופן בעולם אר נ' בי שמקדש את החלקלקות והנעימות (שכחו שם את צוואתה של נינה סימון). הדיסק הראשון שלה, “On How Life Is”, היה דיסק עם שירים קטנים ומרגשים. מייסי היא פרסונה לא מיוצרת, אשה רחבת מימדים, אפילו טיפה אקסצנטרית – חייבים להיות בעדה. “ID”, השני שלה, כבר דרך במקום. החדש, “The Trouble With Being Myself”, כפי שמעיד שמו, הוא משבר זהות אמיתי. ניכרת בו שחיקה אמיתית בזהות של מייסי כטאלנטית, השירים הם חלושי אופי (לא כולל הדואט הסביר מאוד עם הראפר הפיגוזי פרעה מונץ') וממחזרים את כל השיק המעורבב שהכרנו ממנה בעבר. עצה מסחבק: חבירה מיידית לאנשי בלקלישס, ג'ורסיק פייב או הרוטס, למען אפיון יותר אנדרגראונדי שאולי יצליח (וגם זה לא בטוח) לקומם את ההתרגשות הראשונית.

דזרי (Desree) כבר עשתה את מה שצריך לעשות: להיט הבכורה שלה מ-92',
“Feel So High”, הוא קטע אר נ' בי בריטי יפהפה ולמעשה הקטע הכי מוצלח בכל הקריירה שלה מאז ומעולם. אני מעז לומר שמדובר בשיר שמגרד את הסטנדרטים של השירים של שאדיי. היה לה גם את “You Gotta Be” שהוא שיר מאוד פופולרי בפרסומות של טמפונים. על החדש שלה, “Dream Soldier”, אין מה לאמר – דזרי נכנסת כאן חזק לקטע של שירים לא מעניינים. הקול הוא אותו קול יפה, אבל כל האלבום מלא בפופ מבוגרים רך ופלסטי. אני ממקם את הדיסק הזה איפשהו בין החדש של דנה ברגר לבמבה בטעם וניל.

גלוריה גיינור ידועה לשמצה בזכות “I Will Survive”, אחד הקטעים המזוהים ביותר של הדיסקו האמריקאי ומועמד ודאי לפרס שיר הבת מצוות האולטימטיבי (אני מעדיף את הגירסה של קייק). השיר הדביק הזה עושה עוול לגיינור – מדובר באחת הזמרת הגדולות של הדיסקו, העומדת בשורה אחת עם ענקיות דוגמת לוליטה האלוויי ודונה סאמר (אבל לא צ'אקה קאהן). פנקו את עצמכם ב-“Never Can Say Goodbye” מ-76', אלבום שבו מפגינה גיינור כמה מקטעי המועדונים הקלאסיים ביותר. עכשיו היא עושה קאמבק בתקליט הנושא את השם “I wish You Love”. ההפתעה הגדולה ביותר בדיסק הזה הוא העטיפה – גיינור, שהיא בת משהו כמו שמונים (וכבר הספיקה לחזור בתשובה ולהופיע בישראל באיזושהי תחרות מלכות יופי לפני כמה שנים), נראית בו כמו חדשה, עם שיער בלונדיני גולש ושפתיים חושניות, במה שנראה כמו פלא הבריאה מחדש. אכן, צדק מלקולם אקס כשכתב:
You can`t tell the age of a nigger. השירים בדיסק זזים בקצב ההאוס הווקאלי, אבל ההפקה הזולה (כולל נצחונות ניו יורק האוס ועוד דברים לא ברורים) היא אסי קוז'אק במפגיע. זאת הטעות הגדולה של גיינור, שהולכת כאן על חיפוף סר טעם – הבו לה את מאסטרז את וורק (ליטל לואי וגה בשבוע הבא בתל אביב, בעזרת השם), והם היו עושים מטעמי האוס לא נורמליים מהקול הבשל והמגניב שלה (העוצמות שלה נותרו יציבות כמו פעם). במקום זה יש כאן מוצר פגום שלא נותן לזמרת הגדולה הזאת את הכבוד הראוי לה ובאופן כללי מוציא אותה די פארשית.