ביזיון

אין בעיה עקרונית בכפל התפקידים שנושא על גבו תמיר קמחי, שהוא מצד אחד שותף לתעשיית הבידור הישראלית, ומצד שני בעל הילה רוחנית זו או אחרת, בעיני עצמו לפחות. הגישות הרוחניות המועדפות עלי אינן דוגלות בהתנזרות או התבדלות, ורואות בחיים הארציים חלק אינטגרלי מהמכלול הרוחני. אם האדם המכנה עצמו רפיק מסוגל לדבר עם שיבא בבוקר ולפטפט לעייפה על מין בטלוויזיה עם רדת החשכה, אשריהו. אפשר היה רק לקוות, בשבילו, שהוא חי עם זה בשלום, ושמאחורי השם המאומץ והגלביות האוריינטליות מסתתר איזשהו רוגע או הארה גדולה – עד כדי כך גדולה שתאפשר לו לגשר על שתי התדמיות שעליהן הוא מתפרנס.

הסרט "זכותנו תגן עלינו", שבוים על ידי קמחי ושודר אמש בערוץ 2, חושף משהו על דרגתו הרוחנית (שלא לדבר על רמתנו האינטלקטואלית) ופותר את הסתירה שבין עיסוקיו לרעתו. אדם עם תפישה דתית בסיסית ביותר - קרי: אמונה, אהבת אדם וכבוד לזולת - לא היה חותם על סרט כזה. ודאי לא אחד שעניינו בדתות המזרח.

הסרט עוקב אחר העלייה לרגל ההמונית לקברו של שמעון בר יוחאי בהר מירון בכל ל"ג בעומר. קמחי בחר באריק משעלי, אחד משותפיו ללייט-לייט נייט שלו ב-YTV, להגיש את הסרט ולהנחות אותנו במבוכי הר מירון. בחירה זו כבר מעמתת את הסרט עם עקרון בודהיסטי בסיסי. "אין אני", שרים שוטי הנבואה בלהיטם השאנטיונרי, כשהם מנסים לבטא אחדות הרמונית בינם לבין העולם דרך ביטול העצמי. "אני, אני, אני", צועקת דמותו של משעלי במעלה הר מירון, כשהוא יוצא לכבוש אותו בוולגריות ומותיר אחריו אדמה חרוכה.

האסמכתא של משעלי להגשת הסרט מוגשת בתחילתו, כשהוא מספר שלמד בבית ספר דתי, ועדיין זוכר משם אי אילו דקלומים. רקע זה אמור למזג אותו עם המאמינים, כך הוא חש, ומשם והלאה אנחנו רואים אותו מתערבב בהמון, מדובב את האנשים, שר, זועק ומתפלל איתם. ההומור הלא ברור שלו, שמורכב בעיקר מצעקות רמות במבטאים שונים – מרוקאי, רומני או צרפתי, פולש לכל פינה טובה בסרט ורומס אותה. הפוזות ההומוריסטיות שלו, בסגנון "אני אעשה פרצוף למצלמה במטרה להצחיק ולכן זה יצחיק", כופות את עצמן על כל מרואיין. אמנם סגנונו של משעלי הוא עניין אסתטי, הנתון לשיפוטו של כל צופה בנפרד, אך ברגעים לא מעטים התנהלותו על הר מירון פשוט מבזה.

בדרך להילולה הסרט עובר אצל אחיו של משעלי, פסיכולוג במקצועו, שמספק הסבר פשטני במיוחד על המניעים של העולים לרגל. האם יכלו יוצרי הסרט למצוא דובר מעניין יותר? ודאי. רק שאז לא היה זה אח של משעלי, אותו נער שהתחיל בבית ספר דתי ונסק משם לקריירה מזהירה בערוצי הנישה של הלוויין. משעלי האח מדבר על הכאב שמניע את המאמינים בבואם לקברו של רשב"י. מצויד בתובנה זו עט אריק על מיני נדכאים שהוא מוצא על ההר ושואל אותם "מה הכאב שלך?", ממש כאילו הנחה איזה סקר רחוב מטופש של תוכנית נוער. כאבם – אחד משותק, אחד אילם, אחד ממלמל בחוסר בהירות – הופך מיד למושא לעג בידי משעלי, אטום לחלוטין בתוך הנרקיסיזם הצעקני שלו.

העלייה השנתית להר מירון היא נושא מרתק, והסרט נוגע בו במספר תמונות מפתות. אבל הדבר רק מדגיש את הטיפול השערורייתי של יוצרי הסרט בחומר החם שהונח לפניהם. בדומה לתורות מזרחיות שרפיק מתהדר בהם, קולנוע תיעודי אפקטיבי הוא לרוב כזה שמעלים את יוצרו ומותיר אותו מאחורי המצלמה, כדי לפנות מספיק מרחב למושאי הצילום. לקמחי ומשעלי היו די והותר מושאים מעניינים למרגלות הר מירון, אך במקום לכבד אותם כבני אדם ואותנו כצופים, הם בחרו להגיש לנו מופע של נרקיסיזם קהה חושים. לקראת סוף הסרט קיוויתי שהם יפתחו את השידור לצופים, כמנהגם בערוץ YTV, ויציגו סקר טלפוני עם השאלה "מה הכאב שלך?". אז היה אפשר להתקשר ולומר: "אתה הכאב שלנו, משעלי, זוז הצידה, לך לעשות סדנת מדיטציה עם שרי אריסון או משהו, ותן לראות את הסרט".