פמיניזמוס

"...כל תרבות מייצרת לעצמה את הסמלים שלה, התרבות שלנו ייצרה את המכונית הרוצחת...".
"אז עכשיו התרבות היא שמניעה את המכונת הרוצחת?".
"בוודאי, אלא מי?".
"היחסים הכלכליים, המבנה האבולוציוני, צבעי מאכל".
(עמ' 37)

פרשיית המכונית הרוצחת מסעירה את המדינה. בחור רזה בשם יונתן וייל מסגיר את עצמו למשטרה בערב יום הכיפורים בטענה שהוא האחראי לשרשרת של 31 תאונות פגע וברח. רוב האנשים מאמינים שויל הוא באמת המכונית הרוצחת, אך הם גם מאמינים שהוא סוג של נושא בשורה, מעין ישו שהשטן מדבר מתוכו ומורה לכולם להתוודות על רגשות האשם שלהם. המדינה בסערה. גלי שינברג, הדוברת בספר, היא חברת ילדות של וייל שמאמינה בחפותו. גלי מנסה להביא לקוראים את הפרשייה על פי ראות עיניה.

את השליש הראשון של "חיי מלאך" (קשת) מאת גיל הראבן קראתי בהנאה רבה. גלי שינברג, או הראבן, בונה את הסיפור והדמות שלה מול הקורא ממש, ומסגירה שוב ושוב את העובדה שאין שום אובייקטיביות בנקודת המבט האגוצנטרית שלה. החלק הזה גדוש בהצגה של דמויות ססגוניות: אביה של המספרת - קוסם כושל ומרקסיסט חובב, אמא שלה - מיילדת קרת מזג שסיגריה משתרבבת מזווית פיה, ואמו של יונתן ("יון") - אמא בובארי מודרנית שמזניחה את ילדה הקטן ונוהגת לנעול אותו במרפסת, כמו כלב. מלבד הדמויות אפשר למצוא כאן גם שלל המצאות וירטואוזיות כמו המכונית הרוצחת ותוכנית הטלוויזיה "הרנטגן", שבה פאנל של מומחים לנפש האדם עושים רצח אופי לאורח חדש בכל שבוע, והכל בתוך מציאות שהיא סוג של הגזמה של המציאות הטלוויזיונית שלנו - הזבל עולה על גדוליו, אנשים נדרסים, נרמסים, מנוקבים ונזרקים לרחובות.

המהלך הפמיניסטי, המסוכן מעט, שבו אשה שמספרת את סיפורו של הגבר השותק, עוברת לקדמת המסך והופכת את הסיפור לשלה, נעשה בעדינות ועולה יפה, בלי לגלוש לפאתוס מצד אחד או לפנאטיות מיליטנטית מצד שני. גיל הראבן (שספרה "שאהבה נפשי" זיכה אותה בשנה שעברה בפרס ספיר היוקרתי) מציגה אופציית כתיבה נשית יוצאת דופן בנוף הישראלי. בניגוד לנטייה הנפוצה לכתיבה נשית ורדרדה או צעקנית (לא כולן. לא כולן. זו כמובן הכללה לצורך הבהרה), גיל הראבן כותבת את הבטן עם הראש, ו"חיי מלאך", לפחות בחלקו הראשון, מהווה מפגן של אינטלקטואליות חסרת פשרות ומודעות ספרותית חזקה.

לגבי המשך הספר - ובכן, על הגב שלו כתוב שמדובר ברומן מותח, וכאן מונחת כבר האכזבה הראשונה. זה שהסיפור נשען על איזושהי תבנית קלושה של ספרות מתח, לא אומר שהוא מותח, ומלבד השאלה בדבר אשמתו של וייל, שנגררת עד לסוף המר, אין כאן שום אלמנט שימתח את מיתרי לבו של הקורא. גלי שינברג ומכריה לא עסוקים במרדפים ליליים וחקירות אלימות, אלא בעיקר (כמו שאפשר לראות בציטוט שמופיע בפתיחה) בדיונים עקרוניים שסובבים סביב בעיות אתיות רציניות, אבל כתובים בנימה הומוריסטית קלה. השילוב שעשתה הראבן בין פארסה לרומן מוסר יוצר תמיסה שבה מאבד כל אחד מהאלמנטים מכוחו. הציניות והלגלגנות בכתיבתה לא אפשרו לי להבין את מה שיש לה להגיד לי על אחריות, אשמה ורוע, ומצד שני הרצינות המוסרית מנעה מההומור ברומן להגיע עד אבסורד.

עצוב לקבוע, אבל אחרי הטיפוס המרהיב ברכבל אל פסגתו של הרומן בחלק הראשון, נאלצתי לצערי לעבור את ההמשכו של "חיי מלאך" בהליכה איטית במישור. שלא לדבר על כמה סיבובים מיותרים במקום.