דטרויט טורקיה

כמה הייתי רוצה להיות הומוסקסואל כדי שאוכל ליהנות מהאירוויזיון כמו שצריך. התחרות הזאת היא באמת משהו שאתה לא יכול להתמודד איתו באופן הטרוסקסואלי, אלא אם כן אתה אחוז בשגעת הגאווה הלאומית שמשתלטת על הציבור הישראלי בכל עת שבה אנו שולחים את נציגינו להתמודדות הקריטית על תדמיתנו בעולם המערבי. ויש בזה גם משהו מאוד מעודד - הקהל הרחב בישראל חשוף לאורגיה עצומה של טראש אייטיזי, תלבושות צבעוניות, נצנוצים, מחוות אוחצ'יות ושירים מלודרמטיים על גבול החוויה הרקטלית, ועדיין רוצה לצאת מכל העסק כשהוא המנצח הגדול, מספר אחת בכל החגיגה. ואני אומר – דוז פואה לעם ישראל על הגיי-פרנדלי, וגם לא שוכח שאנחנו שלחנו לאירוויזיון את הטרנסקסואל הראשון בתולדותיו. כלומר, שיכול להיות שמתוקף הפופולריות העצומה שלו, במרחב שבין ציונות לטעם רע, האירוויזיון עוד עשוי בסופו של דבר לשנות את האופן החשדני שבו מתייחסים אצלנו לאהבה חד מינית.

השנה מתקיימת התחרות בריגה אשר בלטביה. אנחנו שלחנו שיר בשם "מילים לאהבה", שמבצע הזמר ליאור נרקיס והלחין המלחין יוני רועה. בשלב הזה המהמרים צופים לנו את המקום הלפני אחרון, אולם הייתי אומר כי הם מגזימים. "מילים לאהבה" הוא אכן שיר על הפנים, היאה לז'אנר הטברנה שאימצנו לנו כאחד מהמרכיבים המרכזיים של הזהות התרבותית שלנו בשנות האלפיים, אולם השנה יש בתחרות הזאת דברים נוראיים בהרבה. האזנה מוקדמת לשירי התחרות מגלה שדווקא מעצמות האיחוד האירופי - אנגליה, צרפת, גרמניה וספרד - שהיו חלוקות ביניהן בעניין המלחמה בעיראק, חולקות גורל מוזיקלי דומה: השירים שלהם פשוט מחורבנים. “Cry Baby” של הצמד הבריטי ג'מיני הוא פאדיחת צ'ארט-פופ, אפילו בהשוואה לוויל יאנג וחבריו, ואילו גרמניה שלחה לתחרות אשה בת ארבעים בשם לו, ששרה בלדת רוק כבד-רך (אם הבנתי נכון). שלא לדבר על תואמת סלין דיון המסורתית של צרפת.

הכישלון של מי שחולשות על המשאבים הכלכליים והתרבותיים באירופה לשלוח לתחרות הזאת נציגים ראויים הוא משמח ופותח את הדלת למדינות יותר אזוטריות לכבוש את הבכורה, לכיוון של אירופה שוויונית יותר (לפחות ביקום הסהרורי של האירוויזיון). למרות שהשנה אין בתחרות שיר ספציפי שניתן להסתלבט עליו בכיף, הרי שדווקא מכיוון מזרח אירופה, הבלקן ויגוסלביה לשעבר, אנו צפויים להתחממות בגזרת הלהיטים. קודם כל יש את טאטו, שהולכות לגרוף את המקום הראשון עם ”Ne ver, ne bojsia, ne prosi” ("אל תאמין, אל תפחד, אל תבקש") ובצדק. שיר מצוין בסטייל הלסבי שהפך אותן לכוכבות גדולות. “Hasta La Vista” של אולכסנדר מאוקראינה, שכתב צביקה פיק, הוא פייבוריט ענק בגלל האיכויות הצביקוניות שמגיעות כאן לשיאים של הרמוניה פופית שהצביקה לא ידע מאז שיר הפתיחה של "סיטי טאוור" (פיק יהיה זה שיצחק אחרון לאחר שרשות השידור העדיפה על פניו, בהחלטה שערורייתית מאין כמותה, את שירותיו של יוני רועה). סימנתי גם את Ruffus האסטוניים עם השיר הרוברט פאלמרי "האייטיז חוזרים", בעיקר בגלל שהם נראים כמו הגירסה הצבעונית של ההייבז.

כמו כן: הזמרת מאנדו מיוון שמזכירה את סוהא ערפאת אבל מפגיזה ב-“Never Let You Go” שנשמע קצת כמו שאקירה; “Hello From Mars” של F.L.Y מלטביה שהם שני בנים וחתיכונת לא נורמלית, ששם השיר האד וודי שלהם מזכה אותם בכמה נקודות זכות, ו-“Open Your Heart” של בריג'יטה מאיסלנד, שהוא שיר פופ דביק ומדבק שעשוי להפתיע את כולם ואולי לגנוב את הניצחון. שימו לב בבקשה לסרטב ארנר ( (Sertab Erener, הזמרת מטורקיה עם “Everyway That I Can”, אחד השוסים הרציניים של התחרות: שילוב מנצח של דרבוקות, צלילי עוד, סינתיסייזרים של דטרויט טכנו, מקצבים שבורים, היפ הופ, סקראצ'ינג. נשמע כמו השיר הכי יפה שמדונה כבר לא תעשה אף פעם. ישראל חייבת ללמוד לקח מהשיר הטורקי הזה, מהשילוב המקצועי בין מזרח ומערב, ולהחליט שהיא יותר לא שולחת לתחרות הזאת את בני טיפוחיו של שמעון פרנס, אלא דווקא מנסה לשלב באותנטיות אמיתית בין הייחודיות הלאומית-לבנטינית שלה לבין מוטיבים של עולם הפופ (כפי שנדרש ממשתתפים בתחרות שאחת לעשור מתקדמת עוד צעד קטנצ'יק לכיוון של יישור קו מוזיקלי עם העולם החיצון). ואף על פי כן, אני מחזיק אצבעות לליאור נרקיס ומקווה שהמקום ה-15 לא יבאס אותו יותר מדי.