יאפית אחותך

סדנאות לכתיבה יוצרת מסווגות בקלות כחוויות טראומטיות לעתים קרובות. סיכויים גבוהים שהקלישאה "מי שאינו יכול לעשות – מלמד" תתאמת בסדנה שנפתחה במתנ"ס הקרוב לביתכם. אמנם גם סופרים טובים מלמדים שם מדי פעם, בעיקר כדי להשלים הכנסה, אבל כשהם רעים - הו כמה שהם רעים.

אך מסתבר שגם אם לא ניזוקתם בעצמכם ממורה להוט שביקש ללמדכם על ריבוי בפרטים וכתיבה מתוך חייכם שלכם, אף פעם לא מאוחר מדי. נראה שפרדריק ברתלמי, בספר "נישואים שניים" (מעריב), מיישם בכתיבתו את כל נוראות הז'אנר. על גב הכריכה נכתב שברתלמי הוא בן למשפחה של אינטלקטואלים וכן מכהן כראש הסדנה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת דרום מיסיסיפי. האין זה כר פורה לתסביכים? משפחה מוצלחת, אח שהוא סופר מוכר (דונלד ברתלמי) והתמודדות עם המון סטודנטיאלי נרגש המבקש להיות ריימונד קארבר הבא. אם תלמידיו של ברתלמי לוקחים אותו כמודל, ניתן לשער שסופרים גדולים לא יצאו מהסדנה באוניברסיטת דרום מיסיסיפי.

פרדריק ברתלמי להוט אחר ריאליזם, ובעיקר חובב ריאליזם המורכב ממאות פרטים קטנים המצטברים יחד לתשקיפים ומראות לדמות הגיבור. אך "התשקיפים" ו"המראות" ממוקמים באופן כה מלאכותי, שנדמה שהם אכן נכתבו לפי מדריך "איך תכתבו רומן אמריקאי ריאליסטי". למעשה, אוסף הפרטים האינסופי אינו מביא להבחנות עמוקות על הגיבור אלא בעיקר יוצר מועקה. אפשר אמנם לבצע היפוך חינני ולטעון כי לכך התכוון ברתלמי - שאנו נטולטל מתחושת המועקה שמייצר ספרו, שהוא מפה לתרבות אמריקאית ריקה ונבובה של שנות השמונים. ובכן, לא. התעוקה היא הכתיבה עצמה. אי אפשר להימלט מריבוא ההמבורגרים, בקבוקי הקטשופ, משחקי המחשב הפרימיטיביים וחיקוייהם, כולם שם במלוא נוכחותם הריאליסטית. אף כתם קטשופ לא נפקד, אף דמות צדדית אינה חסרה.

ואם נחלץ את סיבת קיבוץ הפרטים ועשרות הדמויות יחד, אפשר לדלות תמונה של חיי פרברים באמריקה שידעה את הפמיניזם. מהי סיבת התרוקנות עולמו של הנרי הגיבור אם לא נשים. יותר מכל מצטיין "נישואים שניים" בחרדתו מפני הנשים. כל הנשים שמופיעות בו הן שתלטניות ופתייניות. כל הגברים מסורסים. גם אם נדמה שהסופר מציע מגוון של דמויות נשיות, למעשה כולן משרתות את אותו פזמון חביב - הנשים רוצות שליטה. כמו חזיונות מדע בדיוני משנות החמישים, עולה האשה מהארץ ומאיימת לרסק את הגבר.

ומשום כך האשה הנוכחית והאשה לשעבר מסלקות את הבעל ממיטתו ומביתו וחוגגות יחד בחדווה לסבית במיטה הזוגית. בינתיים הגבר האומלל גולה אל המלון. האימפוטנציה הכללית של הגיבור עומדת בניגוד לכל אותן נשים ייצריות וחזקות שמנסות להכניס אותו למיטה/ לנהל את חייו. אך הוא, האומלל, מבקש את התא המשפחתי הנורמטיבי ואת אשתו. בצר לו חולם הגיבור את החלום המיזוגני הבא: "האשה לבשה שמלת קיץ בהירה באורך מלא. היא ישבה על צמיג ישן של מכונית כשהברכיים שלה מורמות ופתוחות והחצאית תחובה לה בין הרגליים. היא אמרה: 'אני רוצה להראות לך משהו'. היא משכה את החצאית למעלה ופישקה את רגליה. הדגדגן שלה היה באורך חמישה סנטימטרים, היתה לו צורה מלבנית. בקצה שלו היתה נקודה, כמו ראש חץ של אינדיאני. הדבר הזה התעקל כלפי מעלה כמו זין קטן וזקוף". וכן הלאה. כי הרי מה יש מתחת לחצאיתה של האשה המסרסת אם לא מה שרצתה יותר מכל, ולא, דווקא לא חדר משלה אלא פאלוס משלה.

טעות תהיה לראות בספר ביקורת מושחזת על חרדת הגברים בחברת הצריכה האמריקאית. זוהי החרדה עצמה, לא הפרודיה. הבית צמוד הקרקע, האשה החוקית שהופכת ללסבית, המחשב האישי או בקבוק הקטשופ שתכולתו נשפכת, אינם מגלים לנו ריימונד קארבר חדש. הספר מעיק, שלא בטובתו.

ומילה לעורכים: פתיחת דברי השבח על הכריכה האחורית במשפט הבא: "הנרי ותיאו הם זוג יאפים אמריקאים שבמבט ראשון יזכירו לנו את עצמנו" מקוממת למדי. כי מי הוא אותו "עצמנו" קולקטיבי של אנשי ההוצאה? האם במבט ראשון אנחנו זוג יאפי אך במבט שני מסתבר שמדובר בחדל אישים ואשתו המסרסת? אך אם ישנו אפיל ל"נישואים שניים", הרי שזהו תרגומו בידי סלבריטי מקומי. ולכן אל תאמרו "לא קראתי את הספר של פרדריק ברתלמי", אלא "לא קראתי את התרגום של יהלי סובול", וראו עצמכם משודרגים.