עשרים
לפני שנתיים היה סרבן אחד בכלא, לפני שנה היו שניים, וכשאני הגעתי היו תשעה, כולל אותי. החודש נכנסו חמישה סרבנים חדשים, וחוץ מהם יש עוד ארבעה ממה שנקרא סרבני פלורסנט - אלה שכבר התגייסו ורק אז החליטו לסרב, עתודאי מגניב אחד וסרבן שטחים אחד, ועוד שניים עד ארבעים מילואימניקים, תלוי בכיוון הרוח ובמצב צווי השמונה (למרות שלאחרונה נמאס לבוגי מהם והפסיקו לקרוא להם למילואים בשטחים, הבני זונות).
גורמים צבאיים מוסרים בשיחות סגורות שממדי הסירוב מדאיגים מאוד את הצבא. אנחנו לא יודעים מה הכמות המדויקת של סרבנים שמסרבים כל שנה, כי יש הרבה סרבנים לא מוכרים (בעיקר סרבנים אפורים שיצאו דרך קב"ן, או כאלה שהם סרבני שטחים אבל דאגו שלא יציבו אותם בשטחים ולכן לא סירבו, או בנות שיצאו דרך ועדת מצפון בלי להיעזר בפרופיל חדש), אבל להם יש גרפים, והם מודאגים. מודאגים מאוד. תנועת הסירוב גדלה פי כמה, ולמרות שצה"ל עדיין סובל מבעיית עודף מוטיבציה, זה מצב מלחיץ עבור הגנרלים הקטנים. הסרבנים באים מקרוב לבית, מקרב אותה שכבה שמהווה את עמוד התווך של צה"ל הבת של בוגי יצאה דרך ועדת מצפון (מעניין אם הוא בכה), הבן של ראש אכ"א מתלבט אם לסרב.
כרגע חתומים יותר מ-1,100 סרבנים על עצומות הסירוב השונות - העצומה של "אומץ לסרב" (המילואימניקים), מכתב השמיניסטים והעצומה של "יש גבול".
תשע עשרה
יום הולדת מחורבן. אני במעצר פתוח ובכל קנה מידה זה עדיף על הכלא. יש זמן ופלאפון, טלוויזיה ומוזיקה, אפשר לקנות בשק"ם ולקבל ביקורים מתי שרוצים, האוכל טוב פי מאה, אין מד"כים על הראש, אני נמצא עם החבר'ה (חוץ מחגי ויוני בן-ארצי שנמצאים בבית-ליד ובגליל בהתאם), והדבר הכי קרוב למסדר שראינו פה הוא כמה תמהונים שפותחים מדי פעם את הדלת ומבקשים שננקה כי נורא מלוכלך. סיגלתי לעצמי ביטוי חדש: "קשה במעצר פתוח", והוא בדרך כלל מלווה בזריקת עוד עוגיה שאמא של אחד מאיתנו הביאה לפה (השוקולד צ'יפס של אמא של נעם אדירות). אנחנו מחכים למשפט ועושים את זה באחלה תנאים (אה, ואם יוצא לשופט שלנו לקרוא את זה, אז שמע אבי, האמת היא שאני סתם עושה לעצמי אוטוסוגסטיה, התנאים פה לא יותר טובים מבכלא אזרחי, ובכל מקרה זה עדיין מעצר... אנחנו לא יכולים לצאת, בכל מובן אנחנו עוצרים את החיים שלנו - אנחנו לא יכולים, למשל, לעבוד או ללמוד).
עד עכשיו היו שני שימועים - הארכת מעצר והקראת האשמות, שנמשכו כמה דקות כל אחד. רק מהשימוע הבא המשפט מתחיל להיות מעניין: טענות מקדמיות, אז עדויות, הקראת פסק הדין, טיעונים לעונש והחלטה על העונש (אם אבי ימצא אותנו אשמים, כמובן. אגב, בחור יפהפה, אבי). בינתיים אנחנו כבר כמה שבועות באכסניית המעצר הפתוח, ועכשיו יום ההולדת שלי והוא בכל זאת מחורבן. ביום ההולדת צריך להיות באיזה מקום נחמד, לא בבסיס צבאי, ואני, בניגוד, נניח, לחייל קרבי, לא בטוח מתי ואם בכלל אני יוצא לחופשה. ביום ההולדת צריך לתכנן את השנה הקרובה, את השנים הקרובות, ולי אין שמץ של מושג מה קורה איתי, כמה זמן אשב בכלא - שנה, שנתיים, שלוש. איך אפשר לחגוג עם חוסר הוודאות המתסכל הזה? אני רוצה להתכרבל מתחת לשמיכה (עדיף עם מישהי) ולראות קלטת של "סיינפלד". כיבוש מחורבן.
שמונה עשרה
ארבעה ימים וארבע שנים אחרי, אחי אורי בן 15, וגם אני הייתי פעם בן 15. מתחרים עם כמה בנות שונות התנשקנו, מתמזמזים בפעם הראשונה (איך מרגיש חזה של בחורה?), משתכרים. עוד שנה יקראו לו לצו ראשון, עוד שלוש לצבא. לאח של סרבן אין את הפריבילגיה לא להתלבט אם להתגייס. אני לא דוחף אותו לסרב. אני חושב שההחלטה צריכה להיות שלו במאה אחוז, שמכיוון שהוא זה שצריך לחיות איתה, הוא זה שצריך להיות שלם איתה. לא אכעס אם יחליט להתגייס, אחרי הכל אני יודע כמה קרוב הייתי להתגייס בעצמי. מצד שני אני כן מדבר איתו הרבה על הצבא, שואל אותו שאלות שלפי דעתי כדאי שיחשוב עליהן, מספר לו על ההחלטה שלי ועל החוויות שלי.
ליום הולדת 15 אני מבטיח לאורי הבטחה. יש עוד שלוש שנים עד שהוא יגיע לגיל 18, עוד שלוש שנים עד שייקרא להתגייס, ובשלוש האלה אני מבטיח לעשות כל מה שאני יכול כדי שכשיגיע הרגע הוא לא יצטרך להחליט בין אי ציות לחוקים לבין הצטרפות למלחמה מיותרת. אעשה כל מה שאני יכול כדי שהיא תיגמר, כדי שהכיבוש ייגמר. תאריך היעד שלי הוא יום הולדת 18 של אורי, שבגיל 18 לא יצטרך לעמוד בפני הדילמה שאני עמדתי בפניה. כי באמת, הגיע הזמן לסיים כבר עם הטירוף הזה, לא? יאללה, הבנו את העניין... 37 שנים זה המון זמן להתעקש על בדיחה גרועה.
ובכל אופן, ליום הולדת 15 אביא לאורי כמה חוברות "בצלם", כדי שידע מה המדינה שלו עושה בשטחים בשמו. זו כבר חובה שלו לדעת, זו כבר לא זכותו לומר "לא ידעתי" או "זה עניינים של גדולים". או.קיי, וגם דיסק.