חרא מצב

במשך כמה שנים, במהלך האינתיפאדה הראשונה ועד תחילת שנות התשעים, יצא לאור בארץ כתב עת בשם "פוליטיקה". המו"ל של כתב העת היתה תנועת השמאל הדומיננטית של אותם ימים – "רצ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום". "פוליטיקה" היה שופרו הרשמי של השמאל הציוני, והעורך שלו היה גדעון סאמט. אחר כך, כשרצ הפכה למרצ ושולמית אלוני נהייתה שרת החינוך, סגרו את "פוליטיקה". את הדברים שעד אז אפשר היה להגיד רק בנישה המצומצמת של כתב העת השמאלי אמרו עכשיו סביב שולחן הממשלה; באופן קצת פרדוקסלי, ההתקבלות של הרעיונות אותם קידם המגזין הפכה אותו למיותר.

מאז עברו הרבה שנים. שולה אלוני בבית, אריק שרון ראש ממשלה ולמרצ יש פחות מנדטים מאשר לרצ. המצב לא טוב, על זה יש מה שקוראים קונצנזוס לאומי. ומהי רפואה למצב אם לא מילים? את מעט רוח הקרב שיש בשמאל גייס גדעון סאמט, ובהינף של ביקורתיות נועזת הוציא את "המצב, עכשיו" (זמורה ביתן – כנרת); ספר שגם על פי עורכו הוא "מגזין מורחב" ושנראה כמו גליון מילואים של "פוליטיקה".

"המצב, עכשיו" הוא לא ספר לא מעניין. הדבר העיקרי שהוא עושה זה מבהיר שוב ושוב ושוב (40 משתתפים יש בו) עד כמה המילים "מדינת ישראל" הן שם משותף לאוסף אקראי וזמני של אמונות, אידיאולוגיות ומאוויים. אבל אלה דברים שלא צריך ספר מיוחד כדי לדעת אותם, הם נכתבים כל הזמן בהרבה מקומות ומהרבה זוויות. הכוונה של העורך היא "להישיר מבט אל המצב הישראלי לפני שההרגל יטשטש את הראייה" – במילים אחרות, לנסות להבין את הדבר הזה שאנחנו כל כך חיים בתוכו עד שאנחנו לא באמת רואים אותו. אבל קשה לראות מה תורם דווקא הספר הזה לחידוד הראייה המטושטשת.

כיאה לאסופה יש בספר שירים, מאמרים, מסות אישיות וגם טיזר לנובלה של א"ב יהושע. בעיניי, המאמר המעניין ביותר בספר הוא "שתי שאלות עומק באירוע מיותר" מאת פרופ' יוסף בן שלמה. האירוע המיותר שהוא מדבר עליו הוא הבחירות האחרונות (בכלל, נדמה שרבים מהכותבים קיבלו מהעורך הנחייה בנוסח "תכתבו על הבחירות"). שאלות העומק הן "האם שלום עם הפלסטינים אפשרי" ו"על איזו 'מדינת יהודים' אנחנו מדברים". בן שלמה, מרצה וחוקר בפילוסופיה יהודית בעל שיעור קומה נדיר, הוא גם תושב קדומים, מתנחל אידיאולוגי במלוא מובן המלה. העמדה שלו, כאיש ימין החף מהמחויבות המשיחית של גוש אמונים, היא מקורית ומרתקת. בהנחה שרוב קוראי הספר, כמו רוב הכותבים בו, יהיו אנשי שמאל, צפויה להם התמודדות עם טענות שבחלקים גדולים בשמאל מעדיפים לא לשמוע.

בדיונו בשאלה הראשונה טוען בן שלמה שמדינה פלסטינית בשטחים תקום. הוא לא אומר זאת מתוך אופטימיות אלא מתוך מה שבעיניו הוא ראייה מפוכחת של המציאות. אבל מתוך אותה ראייה הוא אומר שבניגוד לתקוות/ציפיות השמאל, זה לא יהיה סוף הסכסוך. מכיוון שלפי כל הגדרה בעלת יושר אינטלקטואלי, שיח' מוניס הוא שטח כבוש לא פחות מקדומים, לא יהיה פתרון עד שלא תהייה התמודדות עם מלוא ההשלכות של הכיבוש הציוני את הארץ. בעיניו, ההצדקה היחידה לישיבתם של יהודים בארץ היא האמונה שלמפעל הציוני יש הצדקה מוסרית. מי שמאמין בכך, אל לו לוותר על אמונתו גם אם משמעות הדבר היא חיים על החרב. מי שלא מאמין בכך הוא קולוניאליסט על פי השקפת עצמו.

השאלה השנייה שבן שלמה שואל נוגעת לאופיה היהודי של מדינת היהודים. זהות יהודית-חילונית פוזיטיבית, טוען בן שלמה, מעולם לא התגבשה בארץ, ולכן המהפכה החילונית של הציונות מקבלת היום את הצורה האנטי-חרדית שצרה לה שינוי. לפי בן שלמה – ואני מסכים איתו – ההישג התרבותי היחידי של הציונות החילונית הוא תחייתה של העברית. כל שאר עולם הסמלים, הדימויים והזיכרונות של היהודים החילונים – ו"חילונה" של העברית רק מדגיש זאת - משוקע כולו במסורת, בחגים ובטקסטים של המסורת הדתית. בעיניו, המסגרת היחידה בה יכולה להתהוות זהות לאומית ותרבות חילונית בארץ היא הציונות. אבל "ציונות" עבורו – וזאת עמדה רדיקלית – היא עמדה המבטאת קשר לארץ ישראל ולאו דווקא למדינת ישראל. אם ירדתי לסוף דעתו, הרי שמדינת ישראל היא לא המסגרת היחידה והבלעדית בה יכולים יהודים לחיות בארץ ישראל/פלסטין. ובן שלמה אומר זאת דווקא מכיוון שהוא מבין שמדינה דמוקרטית, אם היא אכן כזאת, לא מבחינה בין דתות ולאומים: "צודק עזמי בשארה האומר: אם אתם רוצים מדינה נורמלית, דמוקרטיה, עליכם לבטל את האפיון הדתי-אתני שלה".

בסופו של דבר, בן שלמה מציע זהות יהודית חילונית שנגזרת לפני הכל מהקשר לארץ. בעיניי, זאת לא עמדה ציונית אלא פרה-ציונית, כי זיקה יהודית לארץ קיימת אלפי שנים והיא לא מחייבת קיומה של מסגרת מדינית שהיא יהודית. מה שהיא כן מחייבת – וזו בעיה - זאת עמידה בלתי מתפשרת מול כל ניסיון לפנות התנחלויות גם אם הן יישארו תחת ריבונות פלסטינית. מול העמדות השמרניות של השמאל והימין יחד, הזווית הבעייתית של בן שלמה היא כמעט מרעננת.

חוץ מהמאמר של בן שלמה, יש בספר עוד כמה טקסטים מעניינים; מאמר של אילנה גומל על פערי התרגום התרבותיים בין ישראלים לעולים מחבר העמים, מאמר חד של עופר שלח שמסביר איך התבצע בישראל פוטש צבאי מרצון בלי שאף אחד שם לב, ושיר יפהפה של תמיר גרינברג - אם לציין אחדים. אבל בסופו של דבר, התחושה הכללית שהספר מעביר היא שהוא נעשה כדי לעשות, כי צריך להגיד משהו. בין הטקסטים פזורות גם עבודות אמנות; נכון יותר, צילומים של עבודות אמנות, שברוב המקרים עושים עוול לאמן ולצופה גם יחד. בדרך שבה הן מוצגות בספר, עדיף היה לוותר עליהן בכלל. מצד שני, סאמט והחבר'ה יודעים שהמצב קשה, ובמצב כזה אין זמן להגהות, לעריכה קפדנית או להדפסה ראויה של אמנות. כולנו חיילים בגדוד המילואים של "פוליטיקה", וכמו בהפגנה, בסופו של דבר העיקר ההשתתפות.