המהפכה המיותרת

אם הסטרוקס סימנו את תחילת מהפכת הרוקנרול החדשה, הרי שה- Yeah Yeah Yeahs מסמנים את סופה. לא בפועל חלילה, שהרי ברור שההצלחה שלהם תהווה קטליזטור להקמתם של עוד אינספור הרכבי רוקנרול בועטים (עם זמרות), אבל על הנייר. וגם באוזן. ההצלחה הפתאומית של הסטרוקס, הווייט סטרייפס וההייבס החלה את המהפכה המוזיקלית הגדולה הראשונה של המילניום החדש. אמנם מדובר במהפכת רטרו, אבל גם זה משהו.

כבר שנתיים פחות או יותר שלהקות כמו הויינס, הדטסונס, D4, המוני סוזוקי, הקילס, ה-Liars, אינטרפול, ה-Von Bondies, ARE Weapons, רדיו 4, הרייבונטס, הביטינגס ועוד אינספור להקות מפה ומשם מצטלמות עם אולסטאר ותספורות מגניבות למגזינים טרנדיים ומדקלמות את רשימת ההשפעות שלהם (שבגדול מתחלקות לפאנק, פוסט-פאנק, ארט-פאנק, Pאנק-Fאנק, גראז', ניו-וייב וגוד אול' רוקנרול). חלק נולדו מיד כשהן שמעו את הסינגל הראשון של הסטרוקס, אחרות פועלות כבר שנים בסצינה האלטרנטיבית ורק עכשיו קיבלו הזדמנות לפרוץ. חלקן מצליחות להנפיק אלבומים טובים, אחרות מסתפקות בלוק משכנע. חלק כובשות את העולם, ויש גם כאלה שמעולם לא עברו את רף האייטם ב"פייס".

מאז האי.פי הראשון שלהם, שיצא ב-2001, סומנה השלישייה הניו יורקית יה יה יה'ז בתור להקה בדרכה לצמרת, בין אם מדובר בצמרת המצעדים או לפחות ראש הנהגת המהפכה. העובדה שהאלבום השלם, “Fever To Tell”, יוצא רק עכשיו, יכולה להצביע על שני דברים סותרים: א. היה יה יה'ז איחרו את הרכבת. ב. היה יה יה'ז יצאו בדיוק בזמן. או שבעצם אין פה שום סתירה. לא בטוח שמי שחיכה ליה יה יה'ז עדיין רוצה אותם, אבל לאור קבלת הפנים שהמיינסטרים עשה לאלבום החדש של הווייט סטרייפס, אפשר להיות בטוחים שיש מספיק אנשים שימצאו לדיסק הבכורה של היה יה יה'ז שימוש.

אל תבינו לא נכון, “Fever To Tell” הוא אלבום רוקנרול טוב שיודע לבעוט באזור החלציים כמו שצריך, וקארן או, הסולנית, היא באמת מעין גלגול רובוטי מחודש ומשוכלל של כל מלכות הרוק הגדולות מג'ואן ג'ט ועד פי.ג'יי הארווי (אלוהים, בשיר האחרון שלפני הבונוס הבחורה נשמעת כמו איימי מאן!). ב”Maps”, שיר אהבה יפה שמגיע אחרי הרבה קטעים עצבניים, היא נשמעת כמו כריסי היינד ו“Y Control” מעלה באוב את סוזי והבנשיז. כל מילה נוספת מיותרת. הגדולה של היה יה יה'ז איננה בחדשנות, אלא בדיוק. בזיקוק הנוסחה (נטולת הבס), מבחינה מוזיקלית ובעיקר אסתטית. ניק זינר הגיטריסט הקוליסט עם הכרבולת המרשימה נראה כמו האח האמריקאי האובד של צ'רלי מגירה; בריאן צ'ייס המתופף החנון, עם הגבות והמשקפיים, נראה לא פחות חכם מסטיב שלי (משקפיים) או לי רנלדו (גבות או משהו) מסוניק יות; וקארן או, הו קארן או, קורבן אופנה מסור שכמותה. מספיק להסתכל על היה יה יה'ז כדי לדעת שהם פה בשביל להגיש לנו רוקנרול סקסי, מודע, מלוכלך אך משופץ. ואכן, התקליט שלהם הוא בדיוק כל מה שדמיינתם, פיללתם וייחלתם שהוא יהיה, ולא שום דבר יותר או פחות, או הצידה או אחורה או קדימה. וזאת בעיה. בכלל אפשר לראות ביה יה יה'ז סימפטום לבעייתיות הנוראה והמתסכלת של כל גל להקות הרוקנרול החדשות.

כמה שהניו-רוקנרול-רבולושן עשה טוב לרוקנרול – בזה שהוא החייה אותו, ניער אותו, הוציא אותו מהגטאות, החזיר אותו למרכז הבמה ודאג ששוב יהיה קול - הוא גם עשה לו עוול גדול. הטרנד החדש הפקיע מהרוקנרול את האמת שלו. הוא הוציא ממנו את המסתורין ואת העומק והפך אותו למשהו שאסור היה שהוא יהפוך אליו. מרבית הלהקות החדשות אינן ראויות להיזכר ברשימה אחת עם ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן או Suicide או הראמונז או גאנג אוף פור או בלונדי או איגי פופ או הפול או מי שלא יהיה, וגם כשהן נשמעות טוב או אפילו מעולה, זה לא עוזר. הקונטקסט הוא לא אותו קונטקסט, הכוונה איננה אותה כוונה, ובסופו של דבר, ברמה הרגשית, התוצאה איננה אותה תוצאה.

יכול להיות שהיה יה יה'ז מעלים את התחושה הזאת יותר מכל הלהקות הקודמות בגלל שאצלם ההייפ היה גדול שבעתיים (כמותו לא נראה מאז הסטרוקס והווייט סטרייפס), הציפייה היתה ארוכה שבעתיים, התספורות הן מוקפדות עד כדי גועל, הכל הרבה יותר מדי נכון וצפוי ולרגע לא מפתיע, והטיימינג שלהם הוא בעייתי. בתור חובבת גדולה של המהפכה, תאמינו לי שלהגיד דברים כאלה רק עולה לי בבריאות. אני מניחה שממרחק של זמן ניתן יהיה לחלץ מהגל הזה את הלהקות שימשיכו איתנו הלאה, ותרשו לי להמר על הסטרוקס (לפחות על האלבום הראשון שלהם). שלא כמו אצל היה יה יה'ז, אצל הסטרוקס לא ניתן היה לזמזם את השירים עוד לפני שהם נכתבו, וזה כבר משהו להתגאות בו. אח, מי היה מאמין שכל כך מהר נתרפק בנוסטלגיה על הסטרוקס?


* "Yeah Yeah Yeahs, “Fever To Tell, הליקון