אני באמת לא מבין מה הם כל כך כועסים, הפלסטינים. מה כבר בסך הכל עשינו?

שתי תערוכות שונות מאוד באותו נושא מוצגות עכשיו בתל אביב. אחת של אמנים, אחת של עיתונאים וצלמי עיתונות. הנושא הוא "המצב" - ישראלים ופלסטינים ומה שביניהם, והעיתוי מעיד על התעוררות במחנה שהיה די רדום עד עכשיו.

בסופו של דבר אי אפשר יהיה להגיד לא ידענו, לא סיפרו לנו. כן סיפרו, כל שבוע, במשך שנים. יש צילומים. יש הוכחות. התערוכה "עדות כבושה" בגלריה קמרה אובסקורה (אוצר: חיים דעואל לוסקי. משתתפים: פאבל וולברג, חאלד זיגארי, עמירה הס, מירי יהודה, גדעון לוי, אלכס ליבק, יגאל סרנה, אלדד רפאלי, מיקי קרצמן, אסנת קרססנסקי) מציגה את דפי העיתונים בהם תיעדו עיתונאים וצלמים את הזוועות מהשטחים. זה הרגע לשלוף את ההוכחות מהארון. בלי טיפת ציניות אפשר לומר שהתערוכה היא מין הצטדקות, כתב הגנה למי שעוד רוצה להספיק לנער את האבק וקורי העכביש מהמצפון.

קיר ארוך מצופה בדפים מ"אזור הדמדומים" של גדעון לוי מציג רצף מצמרר של שיגרה מזעזעת, במינון מרוכז. הגוף נמצא שם במרכז: חולים שלא זוכים לטיפול בגלל הזנחה ונקמנות, ילדים שניזונים מערימת אשפה בחברון, נכים שמתעללים בהם, אנשים שנעצרו ועונו בטעות, קורבנות שווא של בירוקרטיה קפקאית שטוחנת עד דק את שארית כבוד האדם.

כשאדם חולה לא מקבל טיפול רפואי בגלל איזשהו סוג של רשע בירוקרטי, זה רע, על פי כל אמות המוסר האנושי. לא קל לראות אמא שהתינוק מת לה בידיים אבל עוד יותר קשה לקלוט שיש כאן גם רשעות ונקמנות מכוונת, מעבר לסתם טעויות בירוקרטיות. כן, זה מופיע מדי שבוע במוסף "הארץ", אבל אפילו מי שקורא את העיתון (וכידוע אין הרבה כאלה) - עכשיו באמת - לא קרה שפסחתם פעם על "אזור הדמדומים"? למי יש כוח לקרוא ביום שישי על הסבל של הפלסטינים?

לעומת החומרים הדוקומנטריים הקשים, תערוכת "השנה השלושים ושלוש - אמנים נגד היד החזקה" בגלריה בית העם (אוצרים: תמר גטר, רועי רוזן וחיים דעואל לוסקי) נראית אמנם כמו מסיבה ענקית של הברנז'ה – אבל מציעה גם אפשרות לפעולה ממשית. ההכנסות ממכירת העבודות הן תרומה לרכישת ציוד רפואי לפלסטינים, דרך עמותת "רופאים למען זכויות האדם" (חסרי האמצעים יכולים לתרום 25 ש"ח ולקבל פוסטר מהתערוכה). זה נשמע קצת כמו סוג של שטר מחילה שמוחק את החטאים ומנקה את המצפון, אבל גם זה משהו.

יש מכנה משותף מוזר בהתמודדות של אמנים ישראלים – למען הדיוק, יהודים - עם "הכיבוש". המכנה המשותף הוא אירוניה. כנראה שרק דרך אירוניה והומור שחור אפשר להתמודד עם המורכבות והתחושה הלא נוחה, שאין דרך מעשית להתמודד איתה. "הכיבוש" הוליד גם קשת רחבה של דימויים, שהפופולרי בהם הוא כמובן הנשק וכלי הזין לסוגיהם. גם איברי מין זכריים זקופים, איילות ובמבים חמודים, קיטש וערבסקות הם מוטיבים שחוזרים הרבה, אבל אין ספק שהקולאז' המשלב צילום עם טקסט שנון הוא אמצעי הביטוי הישראלי המובהק ביותר לתגובה לאירועים פוליטיים. מה שהתחיל כבר לפני שלושים שנה המאסטר הגדול של אמנות הכרזה הפוליטית, דוד טרטקובר, הפך למסורת, לתרבות ישראלית של תגובה מהירה והברקות. לפעמים נדמה שהפיתוי לומר דבר שנינה או לזרוק בדיחה מאפילים על המסר הכבד. כנראה שגם זה חלק מהמסר.
שתי תערוכות חשובות שכדאי לראות, ולו רק כדי לומר, ראיתי.


* התערוכה "עדות כבושה" מוצגת בגלריה של קמרה אובסקורה בתל אביב עד 28 בפברואר.
התערוכה "אמנים נגד היד החזקה" מוצגת בגלריה בית העם בשכונת פלורנטין בתל אביב. אפשר לקנות פוסטרים מקוריים מהתערוכה באתר של הוצאת הספרים בבל, או דרך תמר גטר -
t-getter@internet-zahav.net