כשהאשכנזי מוחא כפיים, המזרחי אוכל בונזו

אחת התופעות הכי מוזרות בתרבות הישראלית של עשר השנים האחרונות היא תופעת "האשכנזי מוחא הכפיים". אני לא מתכוון למחיאות כפיים מנומסות במסורת האדיבות האירופאית, אלא לכפיים לשמיים בקצב מזרח תיכוני סוער, המלוות את השירים מתחילתם ועד סופם. מתי אשכנזים (כינוי קבוצתי הבא לתאר את כל אותם האנשים שעד אז לא היו נוגעים בדיסק של זהר ארגוב או שימי תבורי עם מקל של ארטיק) התחילו למחוא כפיים? בדיוק בתקופה שבה הזרם המרכזי הישראלי אימץ אל חיקו, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, את המוזיקה המזרחית כז'אנר של הזרם המרכזי. אבל הרגע שבו האשכנזים התחילו למחוא כפיים הוא גם בדיוק הרגע שבו המוזיקה המזרחית חדלה מלהיות מזרחית והתחילה להיות טברנאית.

הטברנאיות היא הסגנון שבעזרתו האשכנזיות יכולה להתחבר למזרחיות של הארץ הזו מבלי להרגיש שהיא מתלכלכת, שהרי המזרחיות של הטברנאיות היא מזרחיות מוחלשת, מצוחצחת, מלקקת, מלוקקת, אשכנזי-פרנדלי. תפיחתה של הטברנאיות למימדי ענק סימנה את סופה של המוזיקה המזרחית – שרית חדד, ליאור נרקיס, קובי פרץ ומושיק עפיה הם לא זמרים "מזרחיים", הם גזע מעורב, אבל הלקטנות של הטברנה אותה הם מייצגים היא עגומה: היא מוחקת את הזהות המזרחית לטובת איזשהו קוצ'ומוץ' לא ברור של צהלולי סן רמו ועינטוזי ריקי מרטין. הטברנה היא נטע זר בישראליות: מבחינת היסטורית-מוזיקלית היא לא מייצגת את האזור הגיאוגרפי שבו אנו חיים, היא לא ממוקמת במסורות של מוזיקה מזרחית או ערבית, אלא יוצרת גירסה זרה שתוכל להיות מקובלת על אדוני הארץ הזאת, אלה שבעיניהם המוזיקה המזרחית תמיד נחשבה ל"פרימיטיבית", "פראית", "שחורה", בעוד שבגלגולה הנוכחי היא קלה לעיכול לאחר שכמעט כל האלמנטים המזרחיים הוחלפו במוטיבים ספק לטיניים, ספק יווניים.

הכיבוש של הזמרים העלק מזרחיים את סדר היום התרבותי בישראל – כולל הפיכתם לנציגי האומה באירוויזיון, התחרות של בני המערב – הוא לא ניצחון של המזרחים, הוא ההפסד הכי גדול שלהם. האשכנזיות זקוקה לטברנאיות כדי להמשיך לשמר את הפערים בין דפוקים לבני מזל, היא מאמצת אותה מנקודת מוצא פטרונית (זמרי הטברנה תמיד חייבים לדפוק שואו קרקסי כדי שהאשכנזי, האפנדי שיושב בהרמון, ירגיש אלף לילה ולילה), הכפיים נותנים לה להרגיש את האחר, את ה"אותנטי", אבל עדיין להרגיש בבית. ליאור נרקיס נראה כמו הבייבי של טומי לפיד.

"שלושים שנות זמר", דיסק האוסף המשולש שיצא עכשיו לצלילי העוד, הוא הזדמנות נהדרת להתוודע למוזיקה מזרחית אמיתית, כזו שלא נועדה לסבר את אוזנה של שרי אריסון. יש באוסף הזה את מיטב להיטי הנשמה הישראלית: "חנהלה התבלבלה", "חסידה צחורה", "שב אל אדמתי", "היכן החייל". 52 שירים שהודחקו על ידי התרבות הישראלית בצורה מאוד יעילה. לפופולריות הגדולה שלה זכתה הלהקה בשעתו אין זכר לא באמצעי התקשורת, לא בחנויות התקליטים ולא בזיכרון הקולקטיבי. ההקלטות של צלילי העוד הן נכס צאן ברזל, השירים האלה הם הבלוז, הרוקנרול, הסארף, הג'אז, הפופ שלנו; יהודה קיסר הוא ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס, רמי דנוך הוא זמר נשמה ענק ואני לא צריך להביא מראי מקום מערביים כדי להסביר עד כמה הקול שלו הוא מרגש, עוצמתי ונשמתי.

לאן הם נעלמו? מדוע העלימו אותם מסדר היום שלנו? המוזיקה של צלילי העוד היא מוזיקה ערבית. אנחנו לא אוהבים ערבים. אבל אנחנו אוהבים כלבלבים – צלילי העוד הם לא כלבלבים של הממסד, הם לא חייכו והרימו כוס יין מול פרצופו המחייך של הג'ינג'י הזחוח. הם עשו מוזיקה ערבית שהושפעה מלהקות קצב ועדיין היתה הכי קיפינג איט ריל שיש. צלילי העוד – עם גיטרה חשמלית, עוד, קאנון, דרבוקה, קלידים, נתן אלתרמן, אביהו מדינה, אלכסנדר פן, שלום שבזי, לחן עממי – הם הצליל השפוי של המדינה הזאת.