מקווה פרנדלי

רבים מכם בוודאי שמו לב שבזמן האחרון הרבה חובשי כיפה מסתובבים בינות לאמצעי התקשורת השונים. אפילו ערוץ שלם ליהדות נתנו להם, ככה על הדרך. אכן פריחה עצומה. בזמן נתון, יש יותר קובי אריאלי על המסך שלכם מאשר פרסומות לתחבושות הגייניות. ונשאלת השאלה: למה דווקא עכשיו?

השאלה הזאת ואחרות עלו אצלי עם שידורו בערוץ בריזה של הפרק הראשון של "המשימה", סדרה דוקומנטרית בהנחיית הסטנד-אפיסט עידן כהן ושדרן הרדיו החרדי אריאל ברמן. השניים יוצאים אל הרחוב הישראלי, כל אחד למגזרו של השני, וצריכים להתמודד עם סיטואציות הזרות להם. קלאסיקת "צו פיוס" לא דרמטית במיוחד. בפרק הראשון בדקו השניים את היחס לשיער בעולם החילוני והחרדי: הסטנד-אפיסט החילוני הלך למספרה במאה שערים כדי שיעשו לו פייסאלעך וביקר בחנות פיאות, ואילו שדרן הרדיו החרדי ברח מגברת שעושה תספורות כוס, נכנס למספרת "גזוז" בתל אביב, נשאל על ידי הספר אם הוא ראה פעם קונדום, ויצא עם תספורת גוונים. בפרקים הבאים הם יעסקו בנושאים אחרים: החילוני יהיה המום קצת מהחרדים, החרדי יהיה המום קצת מהחילונים, החילוני יחבוש כיפה, החרדי ישתה רד-בול וודקה, שניהם יחזרו הביתה.

ההידברות – אותו אקט שנועד לגשר על פערים חברתיים ומנטליים – מצטלמת היטב במקרה הזה: החרדי נראה כמו יהודה לוי עם כיפה ומדבר חילונית שוטפת, ואילו החילוני בסך הכל רוצה לעשות צחוקים. שני העולמות מעולם לא נראו קרובים כל כך. אבל המציאות, כמובן, שונה לחלוטין, דבר שמעיב על קירוב הלבבות הטלוויזיוני: "המשימה" לא מצליחה ללמד דבר אחד מהותי – חוץ מכמה פרטי טריוויה – על אף אחד משני העולמות. היא אמנם מפגישה בין ניגודים, אולם כך עשתה גם סדרת "נשק קטלני". נורה אדומה ראשונה: עוד לא חל נירמול אמיתי ביחסים בין דתיים לחילונים ובהשתלבות של אנשים דתיים בתקשורת, והשיח כבר נהיה בנאלי.

אני חוזר לשאלת עיתוי השתלבותם של דתיים בתקשורת. עיתוי לא מפתיע, כך נדמה לי. בשנתיים וחצי מאז שהחלה האינתיפאדה השנייה, התקשורת השמאלנית – או מה שנתפש אצל הציבור הרחב כתקשורת שמאלנית – למעשה הורידה את ראשה לחצי התורן. אכולת רגשות אשם ונחיתות, היא תהיה מוכנה להתפייס עם כל דבר שזז, שהרי התקופה קשה ואנחנו חייבים להיות חזקים מבית ולקבל את אחינו וכו'. תוסיפו לזה את התיאבון הגדול והמוצדק של אנשי תקשורת דתיים להשתלב כשווים במדיה, והרי לכם קרקע פוריה לנוכחות החדשה של דתיים בכל פיפס עיתונאי/רדיופוני/טלוויזיוני.

כדי שלא יאשימוני בצרות עין, הרי שאני מחויב לפרגן: לא מעט מהדוסלעך המתוקשרים הם רהוטים, שנונים ומוכשרים. לא בזה העניין. הרצון לרוצץ את ההגמוניה האשכנזית-שמאלנית-חילונית ששלטה בתקשורת מאז ומעולם הוא מבורך והכרחי, אולם בדרך כדאי גם להציע לה אלטרנטיבה רעיונית – כלומר שלא מספיק להיות ירא שמים כדי להציע אג'נדה שונה. דוס המחמד הוא כבר מזמן יצור דמיוני, הדתיים השתלבו ועוד ישתלבו לחלוטין בכל אמצעי התקשורת. השאלה היא מה הם מביאים עמם.

נהוג נורא להתלהב מתופעת "הדתי החדש", זה שיכול גם להיות מירי בוהדנה וגם לקרוא פרק תהילים. מבחינת החידוש, זה אכן מלהיב, אבל זוהי פומביות דתית שהיא בעצם חילוניות לייט שלא מפנימה את עומקה התרבותי של החילוניות, אלא בוחרת לקחת ממנה רק את המאפיינים הכי פופוליסטיים. מה כל כך היסטרי ב"הצנועות והחסודות", למשל, תוכנית דיבורי הבנות בערוץ תכלת? כלום. זה לא שהמהפכה המינית הגיעה אל רחובות בני ברק, אלא רק הייצוג הטלוויזיוני שלה אל שהרה בלאו. נשים חרדיות שמדברות סוג של "סקס והעיר הגדולה" זה אכן עניין סקסי, אבל לא משהו: מדובר בשיח רווקות סטנדרטי שחוטא, כמו אצל הנשים החילוניות, לסוגיות המהותיות. כך בוודאי גם עם אורי אורבך – הסירו ממנו את הכיפה והרי לכם גידי גוב, רק פחות חמוד.

קחו לדוגמה ציבורים לא חילונים-אשכנזים אחרים: אנשי תקשורת מזרחים – משאול ביבי ועד שאול צדקא – נשמעים אחרת, מדברים אחרת, מביעים דעות אחרות. באמת מפרים את התמונה התקשורתית בדעות מעניינות ואופוזיציוניות. כך גם עם התקשורת הרוסית – גם כשהיא מתנהגת בצורה הכי ממלכתית שיש, היא עדיין עושה זאת בפלפול חתרני ומנקודת מבטו של מי שאינו נהנה ממנעמי הזרם המרכזי.

התקשורתן הדתי הפופולרי, לעומת זאת, התמסמס לחלוטין באמצעי התקשורת השונים. הוא מזדהה באופן אוטומטי עם הממסד (חוץ מאשר בנושאי תקציבים) – פועל יוצא מהשקפת עולם פוליטית ימנית – ושוחה באופן הטבעי ביותר בכל טוק שואו אפשרי. הדבר מצביע על קבלה מוחלטת, ועל כך אפשר לברך, אולם האם לזה יש לפלל? אנשי התקשורת הדתיים נמשכים מיד לפריים-טיים, כל כך מהר הם התחברו ליאיר לפיד, לתוכניות הבוקר, דן שילון, מיקי חיימוביץ'. דעותיהם ועיסוקם תמיד קונצנזוס – דאגה למגזר, פינוי מתנחלים, חגים ומועדים. אלו הם בניו החנונים של הרב ישראל אייכלר – הוא נתן בראש לחילונים ונשאר בנישתו הצרה בגלל שהתקשורת הישראלית לא יודעת איך לבלוע קוצים אמיתיים בתחת הממסדי, ואילו הם, חרדים ודתיים-לאומיים כאחד, מחובקים ללא עוררין על ידי כל הערוצים, ולא בכדי: גם אקזוטיקה יהודית וגם מסרים קלים לעיכול, בוודאי שהיום.

במובן הזה הם חזרו להיות דוסי מחמד – רק במספרים יותר גדולים ובמחמד הרבה יותר נחמד. הדבר מקל עליהם להשתלב ברמות הכי גבוהות, אבל כנראה שיש מחיר. המחיר הוא שכמו שהדברים נראים היום, אנשי תקשורת דתיים וחרדים הולכים ונהיים דומים יותר לאנשי תקשורת חילונים, וכאלה, כידוע, יש לנו יותר מדי.


* "המשימה" משודרת בימי שבת ב-22:25 בערוץ בריזה