תעביר את החרוסת, אבא'לה

"הכל נשאר במשפחה", הדרמה המשפחתית (למרבה ההפתעה) בכיכובם של ארבעה מבני משפחת דאגלס, משדרת משהו לא אמיתי, אבל באותו זמן גם משהו מאוד נכון. המשפחה המוצגת שם לא מתנהלת כפי שמתנהלות משפחות, אבל יש בה משהו מאוד מוכר. זה לא טוב כמו אמיתי – אבל זה די טוב.

משפחת גרומברג, בה חברים בין השאר קירק דאגלס (האבא), מייקל דאגלס (הבן), דיאנה דאגלס (האשה לשעבר והאמא), קמרון דאגלס (הנכד) ורורי קאלקין (האח של מקולי), עוברת תקופה קשה. כל מיני אנשים מתים, נעצרים, רבים, נכשלים, וזה לא קורה בהרבה זמן. הם בסך הכל מאוד אוהבים אחד את השני, אבל באמת לא יודעים מה כל אחד רוצה מחייו של האחר.

הרעיון של משפחה של שחקנים בסרט אחד מאוד סקרן אותי. מאוד נפוץ שזוגות מופיעים יחד, מדי פעם גם אח ואחות או הורה וילד – אבל ארבעה בני משפחה, זה כבר מאורע.

מוקדם מאוד בצפייה ברור ש"משפחת אוסבורן" זה לא. וגם לא משפחת לפיד. האלמנט המציצני, שהיה די צפוי ומתבקש, לא מתממש בסרט. לא נחשפים כאן פרטים עסיסיים על חייהם של הדאגלסים. אני שמחה שהיוצרים הצליחו לחמוק מהמלכודת הזו בכבוד. אווירת הריל טי.וי הפופולרית והמעיקה יכלה בקלות להשתלט על הסרט ולאכלס בקלות גדולה עוד יותר אינסוף ראיונות אצל כל מיני ציפורות אמריקאיות. וזה בטח לא טוב לאף אחד.

אז מה שכן יש בסרט זו משפחולוגיה בסיסית אך אפקטיבית, הנפרסת על פני שלושה דורות של נודניקים המרוכזים בעצמם, ואני מתכוונת לזה במובן הטוב של המילה. הזירה המעניינת היא כמובן זו שבין מייקל לקירק. מייקל הוא מה שנקרא בשיא אונו, וקירק (בן ה-86) הוא מה שנקרא זקן בן 86. קירק מנהל את העניינים ביד רמה, רודה בבנו ומציק לו, ומייקל מצידו אוהב לדוש ברגשות שלו עד מוות. לא סתם נחשב קירק דאגלס לאחת האגדות של עולם הקולנוע. הנוכחות שלו, הביטחון שהוא משדר, היכולת שלו לא לעורר רחמים אלא כבוד, גרמו לי להצטער שאין יותר תפקידים בקולנוע לזקנים שהם קצת יותר זקנים מג'ק ניקולסון. פשוט לא ייאמן איך הוא מצליח להיות האדם הכי אטרקטיבי על הסט, למרות היותו מוכה שבץ.

כל מי שאוהב דרמות משפחתיות, או את קירק דאגלס, או אוהב לראות אנשים שחוגגים את ליל הסדר, יאהב את הסרט. וגם השאר יכולים מאוד ליהנות.