קפוץ לי

אשר יגורנו בא לנו: מישהו שם לב להתגנבות היחידים של הדתיים לתחום המקודש של החילוניות, אל התקשורת. שנים ארוכות, ארוכות מדי, ניבט אלינו פרצופו של ישראלי מסוים מאוד מבעד למסך. בעת האחרונה, בין השאר בזכות משב פוסטמודרני שנשאה הבריזה גם לארץ הקודש, יש שינויים.

איפה שלא נהיה, מה שלא נעשה, תמיד יהיו טענות כלפי הדתיים-לאומיים. פעם טענו כי הדתיים לא ממלאים את חובתם ולא מספיק נוטלים על עצמם את העול שכל צעיר חילוני ממוצע נושא על עצמו. עכשיו תשמעו תלונות על כך שהדתיים משתלטים על הצבא (ראה בכתבה הבאה של ניסן שור) כנ"צ נוסף להשתלטות על המדינה. פעם טענו כי חברי הכנסת הדתיים דואגים רק לענייני המקוואות והכספים הייחודיים של המגזר הצר שלהם, ולא שמים קצוץ על מה שטוב למדינה. כעת, כשכל חבר כנסת דתי יש חזון כלכלי/חברתי/מדיני, באים אליו בטענות כי הוא מנסה להשתלט על בית המחוקקים בצעד נוסף לעבר השתלטות על המדינה. פעם טענו כי לדתיים אין כל צד יצירתי, כי הדת חונקת גם את המוכשרים בהם, ולראייה - אין דתיים בשום מוקד יצירתי: לא בשירה, לא בספרות, לא בקולנוע, לא במוזיקה, ולא ברדיו ובטלוויזיה. כיום, טוענים, הדתיים משתלטים על כל חלקה טובה של היצירה, אולי ככיבוש חזית נוספת בקרב על פניה של המדינה.

האמת היא שכבר נמאס לנו להצטדק. החילונים, דוגמת ניסן שור, אוהבים אותנו בטעם שאול מייזליש בתוכניות המסורת של מוצאי שבת בערוץ הראשון: חייכנים, מדושני עונג, שמראיינים מעצבים של ארונות קודש עם שמץ של מבטא יידישאי לצלילי "שבחי ירושלים". נמאס לנו להגיד שזה לא אנחנו. נמאס להצביע על אורי אורבך, חנוך דאום וג'קי לוי, ולהגיד שאנחנו הרבה יותר כאלה מאשר מייזלישים. אנחנו כבר לא הדתיים החנונים שחסר להם הומור, כמו שטען פעם, לא בחוסר צדק, אפרים קישון. אה, וגם הדובון, העוזי והסנדלים עם הגרביים הם די פאסה. גם אנחנו גילינו את קסטרו. באמת סליחה.

נמאס להבטיח כל העת שאנחנו לא הולכים להשתלט על המדינה, לכונן כאן מדינת הלכה ולהחזיר את כולם בתשובה. כן, אנחנו חיים גם חיים חילוניים: הולכים לצבא או לשירות לאומי, רואים טלוויזיה, שומעים אמינם, צורכים קולנוע, עובדים בהנהלת חשבונות, נוסעים באוטובוסים מעורבים, מפצחים גרעינים במשחקי הכדורגל (אבל מול המסך, במוצ"ש), יש לנו מה להגיד על כל מה שקורה פה, כמו לכל ישראלי ממוצע. אה, וכמה מידידנו הטובים ביותר אינם שומרי שבת, שלא לדבר על אכילת שפנים לתיאבון.

וכן, ההוויה הדתית היא חלק מאיתנו, ואנחנו מנסים להביא אותה לידי ביטוי גם מחוץ לבית הכנסת או למקווה. לכן, בתוכנית מושמצת (גם על ידי דתיים, אגב, אולם מסיבות אחרות לחלוטין) כמו "הצנועות והחסודות", עולים לדיון על ידי נשים צעירות, בטוחות בעצמן, לא מדוכאות, ורחמנא ליצלן יותר פוטוגניות מהרב אייכלר, נושאים כמו המקווה, כיסוי הראש ושאר ירקות (שהופרשו מהם תרומות ומעשרות) שלא היו עולים על שום שולחן ערוך חילוני בערוץ חילוני בפריים-טיים (כי הרייטינג, גם הוא, נמדד על ידי חילונים). אנחנו חיים את המורכבות הזו, שנעה על הציר הדתי-חילוני כל העת. למה לניסן כל כך קשה לקבל אותה?

נכון, יש לנו נוכחות גדולה יותר בתקשורת. אמנם עדיין ברוב התוכניות דוס המחמד מובא על תקן "האורח האחר" ולא כחלק אינטגרלי מהתוכנית, אולם המצב הזה ברוך השם, החל להשתנות. כנראה שגם הציבור החילוני בארץ התחיל להפנים שהציבור הדתי-לאומי כבר לא אורח במדינה שלו.