תסמונת מטיילים מעיקה

גבי ניצן הצליח לעשות את מה שרוב האנשים רק חולמים עליו - לטייל ברחבי העולם, ליהנות, ולעשות מזה כסף. הספר החדש שלו, "דיוטי פרי" (קשת) – אסופה של קטעי יומן מסע שפרסם או תכנן לפרסם בעיתונים הרבים שבהם עבד – הוא נדבך נוסף בפרויקט הזה. לטייל, כמו שזה נראה, הוא יודע מצוין.

11 הסיפורים המופיעים בקובץ לא נופלים תחת ההגדרה של ספרות גדולה. אין בהם דמויות בעלות מבנה פסיכולוגי כלשהו, הם לא גורמים לקורא לתהות על החיים, על יחסים, על הבדלים בין תרבותיים, או בכלל לתהות על משהו. אבל, בניגוד לסופרים אחרים בז'אנר, לא נראה גם שניצן מתיימר לכתוב ספרות גדולה. הוא מנסה לשעשע, ובזה הוא בהחלט מצליח.

אבל כל הרצון הטוב שבעולם לא עוזר לצלוח את הסיפור של ניצן על הודו; קושי שנגרם כתוצאה מתסמונת מטיילים מעיקה - תסמונת "בהודו זה בסדר". אנשים שלקו בתסמונת הזאת – בדרך כלל אחרי טיול של כמה חודשים בהודו שזיכה אותם בשלל תובנות מדהימות – נכשלים ביחס דיפרנציאלי לא מובן כלפי העולם. לרוב אלו הם דווקא אנשים בעלי מודעות חברתית ואקולוגית גבוהה, אבל הרי זה פלא - תופעות שבכל מקום אחר היו זועקים חמס נגדן, ומסבירים באריכות כי הן נגרמות בשל הקפיטליזם הגלובלי או בשל ניצול מחפיר על ידי אליטות חברתיות, פתאום הופכות לדבר נפלא כשהן קורות בהודו.

לא ברור מי בדיוק התחיל את המיתוס על הקבצן ההודי המאושר שניצן נופל לתוכו, אבל זאת אולי אחת הקביעות המרתיחות ביותר בארסנל הקלישאות של המטייל. בכל מקום אחר בעולם, ילד שמקבץ נדבות הוא סימן לאי צדק חברתי משווע, לניצול קשה, אולי אפילו רחמנא לצלן לעוני. בהודו, לעומת זאת, הקבצנים מאושרים. במיוחד הילדים. ניצן מרשה לעצמו להסביר לנו, המערביים, שהילדים הקבצנים של הודו שמחים בחלקם. לשיטתו, תהיה זו התנשאות מכוערת, מערבית, לראות אותם באור אחר. באותו אופן, לומר שאחוז בעלי המום בהודו גבוה במיוחד ושאנשים מתים שם כמו זבובים ממחלות הקשורות לתת תזונה זאת תפישה אירופוצנטרית.
אנחנו במערב מתים מהתקפי לב. את זה, מסביר ניצן, אין להם. לא ברור אם ניצן טרח לשאול את מרבית הקבצנים אם הם היו מעדיפים למות בגיל צעיר מתת תזונה או לחיות עד שיבה בורגנית ולמות מהתקף לב. עוד פחות ברור אם טרח לבדוק אם הרוחניות ההודית יכולה לפרוח רק בתנאים של דלות (אבל עצם העלאת שאלות כאלה היא, כפי שצוין, התנשאות מערבית מגעילה במיוחד). בכל מקום אחר היו מוקיעים לידה לתוך מעמד מוגדר מראש כפרקטיקה בלתי אנושית - בהודו זה בסדר. אז מה אם המילה לצבע ולמעמד בסנסקריט היא אותה מילה? בהודו זה לא גזעני, זה רוחני.

בנוסף לכל זה, אף שהוא מצליח בכל מקום אחר שלא ליפול למלכודות הגזענות הישראליות, בהודו הוא כמובן נכשל. גם שנינותו האינסופית של ניצן לא יכולה למחות את הרושם הלא נעים שמותירים משפטים כמו "קשמירים הם מוסלמים, ותראה שתרגיש איתם די בבית, בעיקר אם יצא לך לתקשר עם בדואים בסיני"; ללמדנו שכל המוסלמים אותו דבר. לקרוא את הספר, לדלג על הודו.