דומינו גרוס

מסתבר שרוב הקומיקאים, אמני הסטנד-אפ, סוחבים עמם על הגב רפרטואר בדיחות של שנים. מופע הסטנד-אפ הממוצע שלכם יכיל חומרים שהשתפשפו לאורך זמן רב מאוד, חזרו על עצמם ונלמדו להגשה אולטימטיבית. להכניס לתוך המקשה הזאת חומר חדש, בדיחה חדשה שחשבת עליה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כשקומיקאי עולה על קטע חדש הוא הכי מת לנסות אותו על הבמה, על הקהל. זה הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות כשהוא מקבל את המיקרופון לידיים. אבל זאת טעות של מתחילים. קומיקאי מנוסה לעולם לא יעשה זאת. קודם כל צריך לחמם את הקהל, לחמם את עצמך. אחר כך יש גם סיכוי שהבדיחה לא תעבוד.

הוא לא נראה מבוגר, ג'רי סיינפלד, אבל יש מאחוריו איזה אלף שנים במקצוע. הוא עשיר כקורח, מפורסם כמו תחת, וללא ספק הקומיקאי הכי מצליח ומוכר בעולם. בשלב הזה של הקריירה שלו, אחרי שגמר עם התוכנית בטלוויזיה (ואחרי שעשה ספיישל מטורף ב-HBO), הוא מכניס את עצמו למצב הכי קיצוני בו קומיקאי יכול להעמיד את עצמו - הוא מחליט למחוק את כל החומר הישן שלו, ולהתחיל מחדש. לבנות מופע סטנד-אפ נקי ורענן, ולא להשתמש באף בדיחה מהעבר הארוך. "Comedian", סרטם של במאי הפרסומות כריסטיאן צ'רלס והמפיק גרי סטריינר, כל אחד מהם מצויד במצלמה דיגיטלית, עוקב אחרי התהליך הזה.

לא היה לי מושג עד כמה זה קשה. סיינפלד מתחיל במקומות קטנים ומעושנים בניו יורק. עולה על הבמה בלי התראה מוקדמת, מפתיע את הקהל עם חמש דקות. חמש דקות זה כל מה שיש לו בינתיים, זה האורך של החומר שנכתב – ומסתבר שעל כמות כזאת עובדים הרבה מאוד זמן. המטרה הסופית של סיינפלד היא האולמות הגדולים ואיזה 60 דקות של מופע. הוא מתרגל בחזרה לעמוד על במה. חושף אל מול המצלמה את התסכול. יוצא למסע אישי-פומבי שבו הוא מוכיח לעצמו שעוד יש לו את זה. מאוד אמריקאי.

אל מול סיינפלד מציב הסרט דמות נגדית – אורני אדמס, קומיקאי יחסית אנונימי, בדרכו מעלה. הוא ממש לא חדש בעסק, כבר כמה שנים טובות, והוא להוט ומתוסכל וכועס ומיואש ומגלומן, ונדמה תמידית כמו אחד שבכל רגע הולכים למשוך לו את הצ'וק ואז הוא ייכנס להתמוטטות עצבים סיבובית. בן 29, בחור יהודי טוב, שכועס כשחושבים שהוא הומו ומשתוקק לתהילה ולכסף. גם הוא, כמו סיינפלד, הולך במסלול החתחתים הזה, במעלה המקצוע. אבל הוא עושה את זה בפעם הראשונה (והוא ממש בכיין).

פעם אחת, בתחילת הסרט, נפגשים השניים מול המצלמה. השיחה ביניהם מלמדת בעיקר על סיינפלד. עד כמה הוא לא הדמות הילדותית והמתחנחנת מ"סיינפלד". כמה הוא בוגר ורציני. משם יוצא אדמס למסע משלו, מופיע במועדונים, מקבל הזדמנויות, חותם עם המפיק של "סיינפלד", ג'ורג' שפירו.

בסרט מופיעים לרגעים הרבה קומיקאים אמריקאים ידועים ואהובים, שזורקים כמה מילים עם ג'רי – ביניהם ג'יי לנו, גרי שנדלינג, כריס רוק, רוברט קליין, קולין קווין – מה שמאפשר גיחה קצרה ופחות מונחית אל עולם המושגים של המקצוע. לקראת סופו של הסרט, בקטע די מרגש, נפגש סיינפלד עם ביל קוסבי - הרול מודל שלו ומושא הערצתו מאז היה ילד. זה טוב, גם אם קצת יותר מדי מבוים.

אין ספק שסיינפלד נותן את הסחורה. אין ספק שזה מספק לראות אותו, איש מאוד סגור לתקשורת בחייו הפרטיים, טוחן צ'יפס ובירה או לחילופין מתרגש כמו ילד ונושק לבתו הקטנה, לפני שהוא עולה אצל דייב לטרמן. אבל הסרט הזה, מעבר להצצה הנדירה על הצד השני של האיקונה, עוסק בעיקר במהות המקצוע המוזר הזה, קומיקאי, ומוכיח את הטענה שקומדיה זה אחד הדברים הכי רציניים שיש.

יש לסרט גם טריילר מאוד מצחיק, שלא אומר כלום על הסרט. תבדקו את הקישורית.