נשים-שישים-תשעים

עם עטיפה רטרו-שיקית וניסיון מבורך - גם אם מוצלח רק באופן חלקי - להכניס להיטים אלמותיים מבלי ליפול לקלישאות לעוסות, מגישה לנו הליקון את "נשים שישים": אוסף של מיטב קלאסיקות הלב השבור של כוכבות הזמר של מצעדי הפזמונים בשנות השישים. לא תמצאו פה בחורינות עצבניות מרקדות במגפיים כדוגמת ננסי סינטרה או חבורות של נערות שובבות כמו השנגרילאז, הרונטס או הסופרימז (המיוצגות כאן על ידי דיאנס רוס לבדה בבלדה מאוחרת), אלא (כמעט) רק סלואים סוחטי דמעות ושירים שקטים ונוגים של זמרות גדולות שמיתרי הקול הענוגים ותסרוקת ה-Beehive שלהן הרעידו לבבות איפשהו בין 58' ל-76'.

כל הגדולות פה. שתי מלכות הקאנטרי-קרוסאובר ששלטו במצעדים 30 שנה לפני גברת "קצ'ינג" - ברנדה לי (הטין-איידול מבין השתיים) ופטסי קליין (הגברת הראשונה של הקאנטרי, שהפכה לאגדה בין היתר בגלל שמתה בתאונת מטוס בגיל 30); חתלתולת המין פגי לי (ותודה כנה לעורכי האוסף שהלכו על "ג'וני גיטאר" ולא על “Fever” המאוס); וגם מלכת האולדיז הבלתי מעורערת, קוני פרנסיס. מן החזית הבריטית יש לנו את דאסטי ספרינגפילד, שזכתה באייטיז לעדנה מחודשת בתור אייקון קאמפי לרווחת קהילת הגייז בזכות הפט שום בויז; נערת הרוקנרול האוריגינלית מריאן פייתפול; לולו, גאוות סקוטלנד; שירלי באסי, גאוות וויילס; מלכת הטין-אייג' פופ הבריטי של תחילת הסיקסטיז, הלן שפירו; פטולה קלארק, הנציגה הנשית של ה-British Invasion; ואפילו ילדת הפלא הג'מייקנית מילי סמול, שהחדירה את הסקא והבלו-ביט למצעדים ב-64' עם “My Boy Lollipop”.

לא שאין פה כמה רגעי צפיחית בדבש/אסקימו לימון מרגיזים. ממש לא אתנגד אם לא אשמע את "קה סרה סרה" של דוריס דיי יותר לעולם, ולמרבה הצער זה כמעט בלתי נסבל לשמוע היום את ”Dream a Little Dream of me” היפה של המאמאז אנד פאפאז אחרי שכל פרסומת שנייה לתחבושות היגייניות/אבקת מרק טחנה לו את הצורה, אבל בסך הכל האוסף הזה מצליח לרכז יחדיו את הסחורה השמאלצית האבודה הזו בצורה מספקת לחלוטין. ואגב, "נשים שישים" הוא גם מסמך היסטורי מזעזע.

כששומעים את כל השירים האלה במרוכז אי אפשר שלא להתקומם לנוכח מצעד הנשים הכנועות המשתרעות לרגלי הגבר שלהן בסמרטוטיות מוחלטת. ב”All Alone am I” מבכה ברנדה לי את עזיבתו של אהובה, ומפחדת שלעולם לא תוכל שוב לאהוב. ב”You Don't Have to Say You Love Me” מתאבלת דאסטי ספרינגפילד על עזיבת הגבר שלה, ואז היא רודפת אחריו ומתחננת שישוב, אפילו לזמן קצר. היא לא דורשת שיאמר לה שהוא אוהב אותה, היא אפילו לא מבקשת שיהיה נאמן. ב”The End of the World” מכריזה סקיטר דייויס שזהו סוף העולם כי הבחור שלה לא אוהב אותה יותר. הלן שפירו מתוודה ב”You Don't Know” שהיא מאוהבת בסתר בבחור תפוס שבכלל לא יודע שהיא קיימת. בשיר “Crazy” כועסת על עצמה פטסי קליין שהיתה כה נאיבית שבכלל העזה לקוות שהבחור שלה לא יעזוב אותה בשביל אחרת. ואילו קוני פרנסיס שרה ב”Where the Boys Are” על כמיהתה הנואשת לגבר. מיותר כמעט לציין שהזמרות האלה לא כתבו את השירים שלהן בעצמן. אנחש שאת רובם כתבו גברים. או אולי אלי מקביל.

שני שירים בולטים במיוחד ב"נשים שישים". השיר העצוב מכולם וגם היפה שבהם הוא ללא ספק "ג'ולין" של דולי פרטון. הוא אמנם יצא רק באמצע שנות השבעים, אבל אפשר בהחלט להבין למה הוחלט להכניס אותו לאוסף למרות זאת. בשיר הזה מתחננת דולי לג'ולין היפה שלא תגנוב את הגבר שלה, אפילו שהיא יכולה לעשות זאת בקלות. הסיבה ש"ג'ולין" מצליח לרגש הרבה יותר מכל השירים האחרים באוסף הזה היא שדולי פרטון כתבה אותו בעצמה (וגם בגלל שהוא הכי יפה). השיר הבולט השני הוא הצהרת העצמאות הנשית ודרישת השוויון בהמנון הפמיניסטי המכונן ”You Don't Own Me” של לסלי גור, שללא ספק הקדים את זמנו ב-63' (ושוב תודה לעורכים שנמנעו מהצעד המתבקש, לייצג את גור באמצעות “It's My Party”). חבל רק שגם את דרישת השוויון המרגשת הזאת לא כתבה גור בעצמה, אלא שני גברים.