פולמוס הדוסים הגדול

לאחרונה ניטש מעל גבי במה זו פולמוס בעניין חדירתם של הדתיים החדשים והמגניבים לתקשורת. מצד אחד, נשמעו קובלנות על כך שהדתיים משתלטים על יותר ויותר זמן שידור ועוד עושים את זה תוך אימוץ הנורמות המיותרות של המיינסטרים התקשורתי החילוני. מצד שני, הוסבר שהדתיים לא משתלטים על שום דבר אלא פשוט מרשים לעצמם לעסוק בתחומים שבהם לא נגעו בעבר, וזאת בליווי טענה שהם לא מחויבים לשום נורמה שהחילונים מצפים מהם לעמוד בה ושזכותם להיות זולים, קליפיים ותאבי רייטינג גם אם זה לא מתאים לדימוי הציבורי שלהם. בעיניי, לשני הצדדים בפולמוס יש בעיה משותפת: הם מתבססים על נקודת מוצא דומה מדי, שההיבט המרכזי שלה לצורך העניין הוא אפיון מובהק ונוקשה של המושגים "דתי" ו"חילוני". למרות הפתיחות הרבה בה כתבו שני המתדיינים, ניסן שור וגיתית ויסבלום, בסופו של דבר שניהם מאמינים של"דתי" ול"חילוני" יש תכונות ברורות שאפשר לשים עליהן את האצבע.

ניסן שור אומר בצדק שהתקשורתנים הדתיים לא עושים תקשורת אחרת או מעניינת במיוחד. אבל הטענה המרכזית שלו היא שהם אימצו את המניירות השגרתיות של החילונים בלי להפנים את עומקה התרבותי של החילוניות, אבל גם בלי להביא איתם איזה ערך מוסף תרבותי אחר. ואני אומר – אחי, דחילק. לי אישית אין מושג מהו העומק הזה, החילוני דווקא; דברים עמוקים בדרך כלל לא נענים להגדרות כאלה כל כך בקלות. באותה מידה אני גם לא יודע מהו הערך המוסף האחר לו אפשר היה לצפות. אבל בכל מקרה, האופי של התקשורת בתשעים אחוז מהמקרים לא ממש מאפשר לבטא עומק מכל סוג, והצורה בה גם דתיים וגם חילונים מתקבצים סביב המכנה המשותף התקשורתי הממוצע-ומטה מעידה שהגבולות המובחנים-כביכול בין המחנות הם לא באמת כאלה. זו אמנם דוגמה עצובה, אבל תקשורת מסחרית היא לא התחום היחיד ואפילו לא העיקרי ליצירה תרבותית. במקומות פומביים פחות החלוקה מיטשטשת עוד יותר, ושם התוצרים הרבה יותר מוצלחים.

גיתית ויסבלום אומרת בצדק שאין שום סיבה שהדתיים בטלוויזיה ייראו ויישמעו כמו שאול מייזליש או ישראל אייכלר, ואני אוסיף שזה בדיוק כמו שאין סיבה שהחילונים ייראו ויישמעו כמו טומי לפיד. אבל למרות טענותיה המוצדקות יש בדברים שלה נימה מתגוננת שמנסה לשמור על גבולות המחנה המאוימים שלה – מפני ניסן שור אבל גם מפני הטענה שאולי התקשורתנים החדשים הם כבר לא דתיים טובים. ואני אומר לה –אחותי, חליק. החלוקה החדה של האנשים בישראל ובעולם לדתיים ולחילונים היא סכמטית, נוחה לצורכי בחירות ופילוחי שווקים, אבל מאוד מטושטשת במציאות. אני לא טוען שהיא לא קיימת – בסופו של דבר רוב האנשים יגדירו את עצמם או כדתיים או כלא – אבל מאחורי ההגדרות האלו מסתתרים עולמות כל כך שונים ומגוונים, שהרבה פעמים יש חפיפה יותר גדולה בין סוגים מסוימים של דתיים וחילונים מאשר בין אנשים שמשויכים לאותה קבוצה.

כדי להעמיק את הטיעון שלי אני רוצה לחזור קצת אחורה. החלוקה של אנשים בעולם המערבי לדתיים וחילונים היא יחסית חדשה – בת 200 עד 250 שנה. האידיאולוגיות המודרניות, אלה שהדגישו את הלאום, המעמד או הגזע יותר מאשר את ההשתייכות הדתית, היו ביטוי להתרופפות הכוח המאחד של הדת וכמובן גם עשו בעצמן כדי לפורר את המסגרות המסורתיות. ביהדות התהליך הזה היה אולי חזק יותר. במשך מאות שנים המסגרת ההלכתית היתה המובן-מאליו של כל יהודי; לא היתה לאדם שום אפשרות לתפוס את עצמו כיהודי מחוץ למסגרת הזאת. מכיוון שכך, ומכיוון שמעט מאוד אנשים מסוגלים לשמור על תרי"ג מצוות ולהישאר שפויים, המסגרת היתה מאוד גמישה. הרבה יותר גמישה מאשר היום. מצד אחד, ההלכה היתה דינמית והשתנתה כל הזמן בהתאם לצורכי הציבור. מצד שני, לציבור היה הרבה יותר חבל למתוח בכל הנוגע לשמירה על סייגיה. כל זה השתנה עם תחילת המודרניזציה של החברה ועוד יותר עם הופעתה של הציונות. העולם הדתי שחש מאוים נכנס למגננה, הסתגר בתוך עצמו והתאבן בתהליך ששיאו בקביעה הגורפת של החתם סופר כי "חדש אסור מן התורה". הציונות מצידה, בתור נציגתה של החילוניות החדשה, דאגה להבדיל את עצמה מהיהדות הדתית בכל מובן אפשרי; גם דרך מאמרי שטנה אנטישמיים פרי עטם של הרצל וחבריו.

השבר הזה חייב את רוב היהודים למקם את עצמם בצד כלשהו של המתרס. בישראל, מסגרת היברידית משונה שמצד אחד טוענת שהיא מדינה חילונית אבל מצד שני הפקידה את כל ענייני הדת בידי הכת היהודית-אורתודוקסית, נעשה לאנשים עוד יותר קשה לחיות בצורה שחוצה מתרסים. גישת ה"לנו או לצרינו" של הממסד הדתי לא נתנה מקום להתפתחות של חיים יהודיים נקיים מהצורך להחליט אם אתה דתי או חילוני (הקטגוריה החדשה "מסורתי" לא באמת אפשרה לאנשים ח?ירות ביחס למורשת הדתית). אבל במקומות אחרים בעולם קרו דברים כאלה, ועם הזמן התהליכים התחילו לחלחל גם לפה. יחד עם אי נחת של הרבה אנשים מהשיוך המגזרי שלהם, נפתח פתח לאופציות יהודיות שלא נענות לחלוקה המקובלת.

ואיך כל זה נוגע לעניין שלנו? נוגע. כי גם ניסן שור וגם גיתית ויסבלום חושבים בצורה שהחלוקה דתיים-חילונים היא המובן-מאליו שלה, כמו שלפני 200 שנה המובן-מאליו היתה ההלכה. אבל אחרי 200 של חילוק כזה, נראה לי שלמרות שהוא עדיין שריר בחשיבה המקובלת, בהרבה מקומות בשטח הוא הולך ומיטשטש. כי איך ייקרא מי ששומר שבת וכשרות אבל בועל נידות? דתי רע או חילוני טוב? ומה עם מי שלא צם ביום כיפור אבל מרגיש קשר חזק ויומיומי עם בורא עולם? ומה עם חסידי ברסלב שרוקדים דלוקים ברחובות אבל בית כנסת הם מכירים רק מבחוץ? ומה לגבי יהודים אורתודוקסיים שהם גם הומואים מחוץ לארון, שמפירים כל יום ובמודע איסורים מפורשים? ואנשים שמקפידים על קלה כחמורה מתוך אמונה באורח החיים היהודי אבל בינם לבין אלוהים אין כלום? ומה עם אדם ברוך?

מה שאני מנסה לטעון הוא לא שבסוף לא יהיו יותר דתיים וחילונים. כנראה שיהיו. אבל אני חושב ששני דברים קורים כדי שהחלוקה הזאת, שכל כך נוחה לפוליטיקאים ולמבקרי תרבות, תיראה אחרת. ראשית, בין שני המחנות נוצר אזור-ספ?ר ש