סוניה

ראשית, אני רוצה לשלוח מכאן את תנחומיי למשפחת שחורי. כולנו אהבנו את הקציצות של סוניה, מה גם שעכשיו לא יהיה מי שיעסיק את אפי. כשחושבים על זה, למוות יש נוכחות די גדולה בסדרה הזאת. עוד חמישים פרקים לפנינו, וכבר הנחנו מאחורינו שני חללים – יצחק גנגאנה זכרונו לברכה, וכעת גם סבתא סוניה, השם ייקום דמה, שהוכרעה על ידי מחלה קשה (ועוד לא הזכרנו את אביה זצ"ל של ריקי ואת הוריו המנוחים של אפי). האם העובדה ששתי גופות כבר נחו על הסט מלמדת על תרבות השכול המפותחת בישראל? על הקלות היחסית שבה הורגלנו לקבור את המתים? לא רק. אם תאונת הירי של גנגאנה נועדה לשרת את העלילה, הרי שלפטירתה של סוניה יש בעיקר ערך סימבולי. מותה הוא מטאפורה למותה של אסכולת סטאניסלבסקי. בעולם הטלנובלות, מרים גבריאלי מייצגת דור אחר. הדור שהתעצב על במות התיאטרון ולא מול מצלמות הטלוויזיה. לא במקרה נקברה סוניה בדיוק ביום שבו נכנס לתמונה כוכב הילדים היהיר שחר עדן; ללמדנו כי דור הולך ודור בא, אך ההצגה חייבת להימשך. האם עכשיו, כשסוניה כבר לא איתנו, תלמד מישל סוף-סוף להכין חביתה?