הספינה טובעת, זנקו אל המים הקרים

1. העולם הוא גדול, ויש בו מספיק אנשים. קראתי לא מזמן באתר של חמי רודנר איזשהו מאמר שבו הוא מספר על הבעסה בזה שכל הזמן נשלחים אליו דיסקים והקלטות של יוצרים לא מוכרים. הרוב המוחלט ממש חרא, הוא אומר לא במילים האלה (אולי תכף אני אמצא את הקטע ואתחיל לצטט), ואז מגיע למסקנה שבעצם לא כל אחד חייב להיות זמר, ואולי גם עדיף שלא. "בשביל מה לכל הרוחות המציאו את המקלחת?", (הנה, התחלתי), "ומה רע בסתם לקחת גיטרה ולנגן לעצמך או לחברה שלך? מה, בגלל שאף אחד לא רואה את זה, כותב על זה, קונה את זה, זה לא ראוי?". אחר כך הוא מרמז על הקשר שבין ההתפתחויות הטכנולוגיות, שמאפשרות לכל דרדק להקליט מוזיקה בחדרו הפרטי כאילו אין מחר, לבין מבול בלתי ניתן לעצירה של דיסקים צרובים שנעשו בידי אנשים שהיו צריכים לחפש אולי תחביב אחר. אצלו, בעבר, כנראה שזה היה שונה. "עד שאיפה הילד ראתה אולפן בפעם הראשונה מבפנים, עברו עליה חמש שנים של הופעות".

זה הכי מצחיק שגישה כזאת באה מאדם במעמדו, אבל אני מסכים עם חמי שנוצר הרבה חרא. כנראה שעמדת המוצא שלי, כמבקר, היא קצת שונה משלו (כי אליו שולחים אנשים שמעריצים אותו ומחכים למוצא פיו, ולי שולחים יחצנים שלא באמת אכפת להם), ובכל מקרה, נקודת המחלוקת שלנו מתגלעת כאן: אני סבור שהאינפלציה של היוצרים העצמאיים-הארד-קור היא אחד הדברים הכי מבורכים שקרו למוזיקה בשנים האחרונות, בשילוב לא מקרי עם האינטרנט (ושירלי צפרי). זה ככה, ראשית, משום שזה מייצר אלטרנטיבה כלשהי למיינסטרים הכבד שהולך פה (אם נתמרכז רגע לאזורנו) ולאנטי-שיקול דעת שמפעילות בדרך כלל הספינות הטובעות של חברות התקליטים המקומיות. ושנית, כי זה מחולל מגוון ואקשן. מגוון ואקשן זה קול.

מעבר לכך, גם אם אני מסכים באופן אישי עם הגישה הרוקנרולית של רודנר, שמדברת על לשפשף את הג'ינס בהופעות לפני שנכנסים לאולפן (או לפני שגוזרים אותו עד קו הביצים, לשלמה ארציים שביניכם). ברור לי שיש מיליוני יוצרים שאצלם זה לא עובד ככה. יש הרבה אנשים שהקטע שלהם הוא לא לעלות על במה. יש הרבה אחרים שרוצים, אבל אם הם יגיעו לשם, זה מהדרך ההפוכה. והכל הכי קול.

אבל מה שהכי קול זה לגלות בתוך המגוון הזה אנשים שעושים את זה בצורה כל כך שונה וייחודית, שכללי המשחק הרגילים לעולם לא היו מסתדרים איתם לבד. בעולם הגדול כבר קיים ריספקט יחסית גדול בהיקפו לז'אנר הזה, שכולל יוצרים עם מבע אחר לגמרי אל המוזיקה. כאלה שמתבלטים מעל הערימה האינסופית של המוזיקה העצמאית שמיוצרת כל העת. וזו, כבר לא מעט זמן, אחת הזירות הכי מרתקות לחפירה מוזיקלית.

א.ב דן הוא ללא ספק יוצר שמתבלט מעל הערימה המקומית. אבל לא רק מעל לזאת של המוזיקה העצמאית המקומית, אלא גם מעל לסטיפת החומרים הממוסדים שיוצאים פה. בשעה טובה יוצא עכשיו לחנויות אלבום הבכורה שלו, "ארץ ישראל שלי", שמתפקד בצורה נהדרת, תמימה ושונה. זה הפיל אותי מהרגליים בפעם הראשונה ששמעתי. בפעמים האחרות כבר הייתי שבוי, ומאז אני נמשך יותר ויותר לעומק.

וכנראה שבטוח שהמוזיקה של א.ב דן לא מדברת לכל אחד. הנה עוד דבר קולי – בתווך הענק הזה, אדם יכול למצוא מוזיקה שגם האהבה שלו כלפיה היא ייחודית. קיבלתי את הדיסק לידי בספטמבר של שנה שעברה ולא חשבתי שהתקליט יזכה להיות מופץ באופן מסודר. אבל הנה זה קרה, והדיסק של א.ב יצא בנענע. אני לא חותם על שום דבר, אבל אני יודע שאם תלכו על האלבום הזה, תגלו יוצר רגיש, מגניש ואחר.

2. רציתי להתריע בהזדמנות זו על אתר האינטרנט המחודש של קול הקמפוס, רדיו 106FM. התחנה של הסטודנטים של המכללה למנהל היא כבר מזמן השאפה הכי כוסית על הסקאלה שלכם, וגם הכי שפויה. הבעיה היא שקולטים אותה בעיקר רק בתל אביב (כבר בכניסה ליפו מתחילות הבעיות). בכל מקרה, במסגרת אתר האינטרנט המדליק והמעוצב של התחנה, ניתן לשמוע אותה בכל הארץ, מא.ב. דן ועד קוקו מאילת, כך שהמאזינים הביתיים או המשרדיים יכולים להתחיל להיכנס לגרוב. עוד באתר: פלייליסטים, ביקורות, לוח שידורים, פורום וכאלה.

ואם כבר קול הקמפוס, משום מה מנקרת בי התחושה שמעולם לא שמעתי אותה מתנגנת באף אוטובוס או מונית. איכשהו נדמה לי שהחבר'ה האלה על ההגה מעדיפים לשמוע בעיקר פרסומות בדרך כלל, או את תחנת המלל הזאת עם כל הורדות-רזיאלים והנתנים והאירוסים (מה שמזכיר לי להמליץ על שיר נהדר של דייב אלן, חבר שרייקבק וגאנג אוף פור לשעבר, שנקרא “Talk Radio". אפשר להוריד אותו בProtest-records.com. והוא יצא ב-1996). למרבה הפלא, אם חושבים על זה שמצעד האיכות של תחנות הרדיו בארץ נראה בערך ככה: 1. קול הקמפוס; 2. 88 אף.אם; 3. רדיו BU – מגלים שהתחנות הפופולריות ביותר אצל הנהגים הציבוריים (על פי מדגם שנערך במוניות שירות קו 5 תל אביב) הן דווקא: 1. רשת ג'; 2. רדיו ללא הפסקה; 3. רדיוס; 4. רדיו תל אביב; 5. כל מיני דברים פיראטיים שאני לא מכיר 6. גלגל"ץ. קשה לי לומר מה זה אומר, חוץ מזה שבאמת כבר כדאי לקנות אופניים (ואפילו שתכף יש הודנה). בינתיים ניאלץ להסתפק בכך שמי ששומע את 106 הם בעיקר המוכרים בפיצוציות.

3. עוד קצת חמי רודנר. קודם כל, מפתיע, אבל אציין שעדיין לא שמעתי את הדיסק החדש שלו, "חמלה", כך שמעט קשה לי לחוות עליו דעה גורפת בינתיים (חוץ מהמסקנה הרגילה, על בחירת הסינגלים הנוראית אל מול ההפתעות הנהדרות והקונטרסטיות בפנים, אליה בטח אגיע אחרי ההאזנה). אבל מה שמעניין אותי כבר עכשיו בנוגע לדיסק הזה הוא התמחור היוצא דופן שלו – כשלושים שקלים בלבד – בכמה חנויות דיסקים מסוימות בישראל. לא ברור לי אם זה מהלך שהונע על ידי מר רודנר עצמו או אולי על ידי חברת התקליטים שלו, אך על כל פנים, יש לברך עליו. לדעתי רודנר עושה בשכל. כאמן שמרגיש מספיק מלא כדי להוציא שלושה אלבומים בתוך תקופת זמן כה קצרה, זה רק יאה מצדו לדרוש מהמעריצים קצת פחות ג'ובות. ובכל מקרה, הדעה שלי היא כזאת: את התקליטים של ריטה, פוליקר, ברוזה, שלמה ארצי, דנה ברגר, עברי לידר ועידן רייכל תמכרו ב-70 שקלים. את הדיסקים המגניבים באמת תנו לנו ב-30.

4. שמעתי את האלבום האחרון של זיגי מארלי. זה, לדוגמה, תקליט ממש לא מגניב. זיגי לעולם יהיה תקוע בספירה של שון לנון או ג'ייקוב דילן, נניח, ולא של ג'ף באקלי ובן ארצי (סתם). ולמרות שהיחצנות סביב האלבום החדש הזה שלו, "דרגונפליי", מדברת על שינוי כיוון מבחינתו של הזיגי, ולמרות שהוא בבירור מתאמץ כאן קצת יותר – הוא עדיין נשאר חננה. שלושה דברים אני יכול להגיד על הדיסק הזה: 1. יש בו שיר מעפאן בשם "שלום סאלאם", שמדבר על הסכסוך באזורנו בצורה הכי מתבקשת ורחוב סומסומית שאפשר להעלות על הדעת. 2. יש בו הופעת אורח של פלי וג'ון פרושיאנטה מהצ'ילי פפרז לשני שירים, כשבאחד מהם, אני נשבע, שמעתי לרגע את הבס של פלי, בפעם הראשונה מאז שנת 1998 בערך (ועדיין, יותר מגניבה הופעת האורח שלו ושל דייב נבארו, עכשיו-גיטריסט-פי-אלף-יותר-מועדף-עליי-מפרושיאנטה, בלהיט ההוא של אלאניס מוריסט מ-1995). 3. כל דקה שבה תאזינו לאלבום הזה, במקום לאיזה דיסק שאתם לא מכירים של בוב מארלי, היא עיוות מציאות בסדר גודל ההפסד של אל גור בבחירות בארה"ב או, לחילופין, הזכייה של נבחרת הקיפינג איט ריל הטורקית באירוויזיון על חשבון הצמד טאטו וחשבון הבנק שלי (לא מהמר יותר על מוזיקה).