אסון הקרואסון

בפוסטר ראיתי עלמה חיננית, מבט שואל בעיניה, מציצה מגג בית על רקע נוף אירופאי אפרורי. מסביבה נמרחו כותרות שהמליצו על קומדיה צרפתית קלילה, מבריקה ומענגת. לרגע חששתי שמדובר בחיקוי נוסף לסרט צרפתי אחר שהיה ללהיט באזורנו, אך מלבד הדמיון המחשיד של קאמי, גיבורת "לך תדע", במניירות הביישניות ובמראה הפיה התמהונית, אין שום קשר בין "אמלי" הקלילה ובין הסאגה הנפוחה מחשיבות עצמית ששוחררה במשך שעתיים וחצי (בלי הפסקה) לחלל הסינמטק.

"לך תדע" התחפש ל"אמלי" בכל הפרסום המקדים שלו, והצופים הגיעו בהמוניהם, כולל כמה מאוכזבים שנשארו בלי כרטיסים. ייתכן שההתחזות הזו של המפיצים, לצורך משיכת קהל, היתה בעוכרי הסרט. כל מדריך מתחיל יודע שתיאום ציפיות מונע אכזבות, ו"לך תדע" דורש מצב רוח וחשק מסוימים, בשונה מקומדיה רומנטית.

ההומור בסרט מאוד אלגנטי. כה מעודן, עד כי הוא בקושי מורגש. הוא נמצא במחוות קטנות, בטון שבו נאמר המשפט, במבט דו משמעי. אצל "החמישיה הקאמרית" אני צוחקת מהרמיזות האלה מפני שהן מצביעות היישר אליי. כשהומור כזה מופיע מתוך הקשר תרבותי זר, קצת קשה לי להבין אותו, למרות שכמה פרנקופילים בקהל שאגו מצחוק.

שחקנית ובמאי (סרג'יו סטלוטיני הנהדר) נשואים מגיעים לפריז במסגרת סיבוב הופעות ונסחפים למרדף סהרורי בעקבות עברם. עלילת הסרט מסובכת, לא מנומקת, וסובלת מעודף דמויות, שפע מידע ותת סיפורים שנפתחים אך לא נפתרים במהלך הסרט. הבמאי מעלה שלל נושאים מעניינים - נישואים מנוכרים, סודות מהעבר, מתח בין מציאות לתיאטרון - אבל שום דבר לא מטופל לעומק. יחסים מיניים בין אח לאחות למחצה מופיעים כהערת אגב ומשאירים אפקט של תימהון יותר מזעזוע. יש בסרט ניסיון ליצור מפגש מעניין בין התיאטרון למדיום הקולנועי. הסרט מציג בשלמותן סצינות שונות מההצגה, כשההקשר של הרגע הקולנועי מטעין אותן במשמעות חדשה. אבל הניסיון להפגיש את הקולנוע עם השפה והאסתטיקה של עולם התיאטרון מוביל לסרט שבנוי כולו מדיאלוגים, עם מעט מאוד התרחשות ופעולה. התיאטרליות שלא במקומה הופכת את המשחק למגוחך ומכביד.

בתום הסרט הארוך ראיתי אשה מכובדת אך תשושה עומדת מול הפוסטר ונוזפת בו: "מצחיק וקליל, הא?". אז קליל זה בטוח לא, מצחיק אולי אנשים בעלי הומור מיוחד, וכדאי להסביר למפיצים את מה שלימדו אותנו כבר בכיתה א' - לעולם אל תבטיחו את מה שלא תוכלו לקיים.