רשות הדיבור לאסיר מספר אישי 7305627

למעשה אפשר להגיד שאם היינו עושים פחות במעצר הפתוח, אפשר היה להכריז עלינו מתים קלינית. החובה הכי רצינית שלנו – פעם ביום מגיע איזה חיילצ'יק ומנסה להכריח אותנו לנקות את החדר. סביב הנושא הזה יש לנו חילוקי דעות עקרוניים. אדם מנסה להתחבב על הבחורים האומללים האלה ולפעמים הוא אפילו נכנע, מפטיר לעברם: "בסדר, בסדר, אנחנו ננקה כשנקום, בעשר". לעומתו נעם, שקצת כמוני הוויכוח הוא ברירת המחדל שלו, מתעקש דווקא לריב איתם ולהוכיח להם (בצורה לוגית מאוד), מתוך המיטה שלו כמובן, שבעצם החדר נקי. הבעיה היא לא בנקיון החדר אלא בנורמות הניקיון של הצבא, הוא טוען, וכמה גרביים, ערימות עיתונים, חוברות "בצלם", ערימת פירורי עוגיות, שפופרות צבע פתוחות ושלוליות בוץ אינן נחשבות לכלוך. חוץ מזה, הוא אומר להם, גם אם זה כן לכלוך, יש פה בעיה אתית בעצם הכפייה של פעולה על אדם אחר. לו, כאיש החינוך הבלתי פורמלי, ברור שכפייה כזו מנוגדת לערכי ההומניזם, ולכן לא לגיטימית. אני, אם תהיתם, מתהפך אל הצד השני וממשיך לישון.

בוקר אחד הגיע בחור חדש, והכל התחיל כרגיל. הוא העיר אותנו וביקש שננקה את הזוהמה שהיא החדר שלנו, רק שמשום מה הוא בחר להתמקד דווקא בי במאמצי השכנוע שלו (אולי נראיתי לו בעל המודעות ההיגיינית מבינינו). נאנקתי קלות וחזרתי לישון, אבל הוא דווקא התעקש: "אני חוזר עוד חצי שעה ויהיה פה נקי?". עניתי "כן, בטח, רק תן לישון". אדם, שכאמור, לפחות מנסה לקיים מינימום של יחסים עם נאמני הניקיון האלה, השתדל להיות כן וענה לבחור: "שמע, אנחנו נחזור לישון, אין סיכוי שיהיה פה נקי", אבל מחאותיו החלושות נבלעו בשקרים הקולניים שלי. החיילון יצא וסגר אחריו את הדלת, וכולנו חזרנו לישון.

כעבור חצי שעה התעוררנו לקול הדלת הנפתחת. הירקרקרגיש הסתכל עלינו שוכבים במיטות ואחר כך בחדר, שהבלגן בו, כפי שניתן להבין, היה עדיין על סף התבוניות, ואז יילל לעברנו: "אני לא מאמין שבטחתי בכם!". אחר כך הוא יצא בטריקת דלת ואנחנו חזרנו לישון, אבל הרגשנו קצת אשמים - קשה להיות אדם מצפוני במעצר פתוח. בכלל, קשה במעצר פתוח.

השלב המרכזי במשפט המתקרב יהיה שלב העדויות, והאחראים בינינו כבר עובדים על העדות שלהם (חגי, לפי דעתי, התחיל לעבוד על העדות שלו כבר בגיל 6). כמתנה מדובי, העו"ד, לרגל תחילת כתיבת העדויות, קיבלנו ערימה של הפרות זכויות אדם, ארוזות ומוכנות לשימוש. מרובעות ומבריקות, מונחות בסדר מופתי ומקרינות עוצמה מוסרית, שוכבות להן כל חוברות "בצלם" שפורסמו בשנתיים האחרונות על מדף מיוחד שנעם סידר להן בחדר. אח, כמה יפים יכולים פשעי מלחמה להיות.

כשיש חוברות בצלם בחדר (מספיק כבר לתחום את בצלם במרכאות כפולות, זה כל כך לא אישי), בסופו של דבר מגיעים לקרוא בהן. בשפה קרה, משפטית, מדויקת, מתארים ב"בצלם" את תחלואי הכיבוש, את הפגיעה באמנות הבינלאומיות ואת הפרות זכויות האדם. עבודה חשובה באמת. בסוף כל דו"ח של בצלם מופיעות, אולי כהפוגה קומית בין סוף דו"ח לתחילת הבא, תגובות דובר צה"ל והפרקליטות הצבאית.

אחד הדוחות המזעזעים באמת עוסק בנסיבות מותו של ילד, חליל אל מוררבי ("כרוניקה של טיוח", דו"ח מקרה של "בצלם" מנובמבר 2001, ארבעה חדשים אחרי מותו של חליל), וראשיתו בטעות או בהדלפה: במכתב התגובה של הפרקליטות לפניית בצלם ששלחו בשגגה חבורת המטומטמים הזו, או ששלח במכוון איזה נאמן זכויות אדם חתרן שביניהם (מה אתה עושה שם?), יחד עם התגובה הרשמית, את כל המסמכים הפנימיים של חקירת המקרה. בעקבות תלונת בצלם בדקה הפרקליטות את נסיבות מותו, וצעד אחר צעד חשפה כשלים בפעולה שבמהלכה נהרג. לפי המסמכים הפנימיים של חקירת הפרקליטה הראשית, אל"מ עינת רון, באותו אירוע השתמשו חיילים בנשק קטלני כאשר לא נשקפה להם כל סכנת חיים (ובכך פעלו בניגוד להוראות), ו"סביר שהירי פגע... בילדים ששהו במרחק מסוים ממקום האירוע". מהירי הזה נהרג ילד בן 11 ושני ילדים נפצעו, ללא כל סיבה. סתם ילדים ששיחקו כדורגל. לא התפרעו, לא תקפו, סתם חפים מפשע (וכל זה, שוב, עפ"י חקירת הפרקליטה). אחרי שהיא מציינת את כל אלה בדו"ח שלה, ממליצה עינת רון, קרה ומרושעת, במסמכים הרשמיים של הצבא, להכחיש את הרג הילד ואת העדויות שגבה בצלם מחבריו, ופשוט לטייח את מה שקרה. לא לפתוח בחקירה, לא לברר את המקרה, לא למצוא את האחראים, מה יש, בסך הכל כמה ערבושים קטנים. ואכן, התגובה הרשמית שנשלחה לבצלם היתה לקונית ככל האחרות, מכחישה הכל. יופי עינתי, עבודה טובה.

בהתחלה אף אחד בצבא בכלל לא ניסה לברר מה גרם למותו של חליל. רק הפנייה של בצלם עוררה אותם לחקור את הפעולה ההיא ולגלות שיש קשר בינה לבין מותו של חליל. כנראה שככה זה בדרך כלל – כל הזמן מטייחים מקרים. זה אופן הפעולה הנורמטיבי, אחרת עינתוש לא היתה ממליצה עליו בכזו קלות, או לפחות חוששת להציע אותו במסמך רשמי.

אינני יודע מה עלה בגורל חקירת מותו של חליל ובעקבות החשיפה והגילוי של הטיוח (נעם אומר שלא עשו בקשר לזה כלום), אבל מה עם מאות המקרים שהחבר'ה בבצלם לא מגיעים לבדוק? ומה עם מאות המקרים שפשוט מוכחשים על ידי הצבא ונשכחים? אותי הסטטיסטיקה מייאשת, אבל לשמחתי, כנראה שאת אנשי בצלם היא דווקא מדרבנת. אולי נזכרים בפעמים הספורות שהם כן מצליחים להפוך את הכיבוש לנאור יותר, למשל כשבעקבות התעקשותם פתחו בחודש שעבר בחקירה מתוקשרת נגד לוחמים במג"ב. אולי הם חושבים על עשרות אלפי אנשים שמגלים בזכותם כל פעם מחדש כמה כיבוש זה חרא. בכל אופן נראה שהם בלתי נלאים כמעט כמו שמעון פרס.

מספרים שמאוד-מאוד פשוט להיות מנוי על פרסומי בצלם. אתה רק מתקשר אליהם, ומיד עונה לך אשה נחמדה. כשמבקשים ממנה היא שמה אותך ברשימת התפוצה, והחוברות מתחילות להגיע אליך הביתה. עוד ועוד מהדברים שחייבים לדעת, שאסור לא לדעת. זה אפילו לא עולה כסף, רק נורא-נורא מבאס. ככה זה עם האמת (בצלם: 6735599–02).

בדיון ראשון אמיתי במשפט, "טענות טרומיות", היתה קצת המולה. באו הרבה אנשים ולא נתנו לכולם להיכנס. גדי אלגזי, סרבן מיתולוגי, צועק: "זה משפט פוליטי, תנו לכולם לשמוע!". אנחנו מסתכלים עליו מחויכים, כשנגדל נהיה כמוהו. תמונה ב"הארץ", אזכור ב"ידיעות" וב"מעריב", ידיעה בגלי צה"ל וברשת ב'. דיון ארוך וקשה. דובי תוקע לקוסטלינץ' טריק אחד מלוכלך ומקסים: הטענה של התביעה היא שבנות משוחררות מטעמי פציפיזם וגם בנים, ושכל שאר הטעמים (סרבנות כיבוש, לדוגמה) לא גוררים שחרור. למעשה ועדת המצפון של הבנות משחררת את כולן, וועדת המצפון של הבנים לא משחררת אף אחד - אפילו לפי נתוני הצבא היא משחררת בחור אחד בשנה מתוך מאות.

הצבא לא יכול שיהיו לו שתי הגדרות למצפון, ולכן הוא עומד בפני בעיה קשה: או שאסור לשחרר גם את סרבניות הכיבוש ואז פישלו בוועדת מצפון, או שצריך לשחרר גם את סרבני הכיבוש ואז פישלו בוועדת מצפון. קוסטלינץ' המסכן – אף אחד לא טרח לספר לו שזה המצב, וכשדובי, בחיוך של אחד שיודע שיש לו אס בשרוול, שלף את מסמכי השחרור של סרבניות הכיבוש, קוסטלינץ' התרגש נורא, קפץ והזיע. בהתחלה הוא הכחיש, אך כשנוכח שזו האמת נורא נעלב שאף אחד לא סיפר לו. אכן, קשים הם חייו של בורג במכונה שבה זרוע ימין עסוקה בלהגן על מתנחלים מכדי לזכור את קיומה של זרוע שמאל.

חוץ מסיפור סרבניות הכיבוש ששוחררו, העלה דובי כמה טענות שמטרתן ביטול המשפט: טענה נגד השפיטות החוזרות על אותה עבירה וטענה נגד אי הסבירות שבפעילותה של ועדת מצפון לבנים, שכאמור לא משחררת אף אחד. אחר כך הודיע השופט שהוא יוצא לנופש (מספרים שלאיים הקנריים) ושיחזור עוד חודש, ועד אז שנחכה לו במעצר פתוח. תהנה בחו"ל, יא מניאק חסר רגישות, הלוואי שאשתך היא מאלה שמכריחות את הבעלים שלהן לנקות את החדר בבית המלון.