חוכמת רחוב

מאת: גאי טריביי, "ניו יורק טיימס"

מהפכת ההיפ-הופ באופנה אינה מוגדרת בדרך כלל בשם זה. היא אינה זוכה ליחס רציני, ושום מוזיאון לא הקדיש לה תערוכה. ובכל זאת קשה להעלות על הדעת סקירה של האופנה בשני העשורים האחרונים שלא תעמוד על חשיבותו של ההיפ-הופ. ההיפ-הופ הזניק תרבויות משולי החברה היישר אל הזרם המרכזי, אבל התהליך לא השתקף בעיתונות של אותו זרם מרכזי. הוא תועד רק בכתב עת קטן שנהפך בן לילה לגדול (עם תפוצה של 825 אלף עותקים) - המגזין "Vibe", שמתחילת דרכו תפש את המוזיקה והסגנון של ההיפ-הופ כבלתי ניתנים להפרדה.

השנה מלאו 10 שנים ל"Vibe". היו כאלה שלא האמינו שהיום הזה יגיע. היו גם שלא האמינו כאשר זכה המגזין בפרס הצטיינות לשנת 2002 מטעם אגודת עורכי המגזינים של אמריקה, מול מתחרים כמו "ניו יורקר" ו"Wired". עורך המגזין, אמיל וילבקין (גבר שחור, הומוסקסואל, בן למעמד בינוני-עליון, לשעבר מנהל אופנה), מצויד בביוגרפיה מפתיעה לאדם העומד בראש כתב עת שעוסק בראפרים שאמינותם נשענת על מאסרים ויריות.

אבל ההיפ-הופ, אומר וילבקין, היה תמיד עניין של "תוויות ומשחקי תפקידים, עניין של שחורים ולטינים, וההתעסקות שלנו בייצוג חיצוני". "הלבוש מבטא בדרך כלל שאיפות", מסביר וילבקין, "אנשים מתלבשים בהתאם לעמדה החברתית שהם שואפים להגיע אליה".

"מתלבשים כדי להרשים" - כך צוין בהזמנה למסיבת עשור מוקדמת למגזין במועדון ניו יורקי. המוזמנים, וביניהם שלל דוגמנים וסלבס, צייתו למה שנכתב בהזמנה; בין השאר בזכות העובדה שהמסיבה צולמה לכתבת אופנה שתכנן המגזין.

קולקציות היפ-הופ מעוצבות היום בבתי אופנה איטלקיים כמו דולצ'ה וגבנה או ורסאצ'ה. בירידים של בגדי הגברים או בתצוגות כמו מג'יק בלאס-וגאס או פיטי אומו בפירנצה מוצגים בגדי היפ-הופ מתוצרת מותגים כמו פאט פארם, אניס, רוק-א-ור או שון ג'ון. הם נהפכו לנוכחות קבועה בנוף האופנה.

"סגנון הרחוב העירוני נהפך כבר מזמן לסגנון הפרברים", אומר מרשל כהן, נשיא שותף של NPD Fashionworld - חברה העוקבת אחר מכירות קמעוניות. סגנון הלבוש הזה "הוא מגמה חזקה להדהים. זה התחום היחיד שהיתה בו צמיחה דו-ספרתית, בין 12-18 אחוז, בתעשיה שבאופן כללי ספגה ירידה של 4 אחוזים במכירות", אומר כהן.

כאשר עוקבים ב"Vibe" אחר עשר שנות אופנה, מבחינים בין השאר בהשתלבותם של עולמות שהיו בעבר נפרדים ותחומים בבירור. כפי שפעם נהוג היה למכור מוזיקה על פי קטגוריות של מוצא, כך יוצרה ונמכרה גם האופנה. טשטוש הגבולות האלה התבלט לאו דווקא כאשר מעצבי אופנה עילית מפריז יצאו לרחובות כדי לשאול רעיונות (שמלות הג'ינס הקצרצרות של ז'אן פול גוטייה; חגורות הברייקדאנס שעשה קארל לגרפלד לשאנל; האוסף של אייזק מזרחי, שהעיד כי שאב את ההשראה ליצירתו מנער המעלית בבית הדירות שלו במנהטן), אלא כאשר הראפרים התחילו לקשט את השורה הראשונה בבתי אופנה, ושוק הרחוב העירוני האדיר התחיל להפעיל את השפעתו ככוח קנייה.

"בסיכומו של דבר, אופנת הרחוב מוכרת הרבה יותר מאופנה גבוהה", אומר וילבקין מ"Vibe", "שון ג'ון מוכר הרבה יותר מדונטלה ורסאצ'ה. בשלב מסוים היא תשים לב".