טירוף

דירהוף באים מסן פרנסיסקו וקיימים משנת 1994. הם הוציאו שישה אלבומים עד היום, האחרון שבהם, “Apple O", יצא במרץ, והוא מתפקד בתור החוליה הכי נגישה שיצאה להם. המוזיקה שלהם מורכבת מתמהיל בלתי אפשרי של רעש, הרפתקנות, מצב רוח טוב ומלודיות תינוקיות. בעיקר "הא-הא-הא" בקול גבוה וילדותי מבית היוצר של הזמרת סטומי מצוסאקי. זו מוזיקה מחורפנת לגמרי, שונה מכל מה ששמעתם, מלאת שמחת חיים משובבת וסוחפת באופן מפתיע ומובן גם יחד. זה טירוף דבילי ומרתק, שיותר מהכל מושפע מלהקת הביזאר האולטימטיבית השאגס – להם הם גם הוציאו קאוור של הלהיט "My Pal Foot Foot" בשנת 2001. המלצת ארט-פופ מוזרה באופן בלתי ניתן להכחשה.


הלייטנינג בולט נמצאים בפאזה אחרת לגמרי של טירוף. הם מפרובידנס, וקיימים משנת 1995. יצאו להם שלושה אלבומים עד היום, האחרון שבהם, " Wonderful Rainbow", יצא במרץ. מדובר בצמד עם שורש עיקרי של בס-תופים, שמייצר את השיגעון הכי רועש ומבולגן שיצא לכם או לי לשמוע. זו התקפת כאוס עם חן שבלתי אפשרי לפספס, בעיקר אם הוא מנוגן בווליום הגבוה הנכון. ברגעי התוכחה, המתקפה הזו נשמעת כמו ביקור הרסני בלונה פארק ששודרג למהירות כפולה. זה מאוד לא ייאמן שהם לא משתמשים בשום תוספנים אלקטרוניים לגיבוי הרעש. יחסית ללהקת ארט, יש להם ביצים שעירות למדי, ומספרים שההופעות שלהם הן משהו שמשאיר חותם חרוך וכואב לכל החיים – כל מני דיבורים על רמקולים בגודל של מגדל בבל ומיקרופונים שמובנים על מסיכות סקי. הם לא חושבים על שירים בדרך שבה רוב האנשים עושים את זה, וגם את זה הם עושים בצורה לא צפויה. רעש-רעש-רעש. פסיכי.

אל נוודי האוכף הגעתי דרך הטור היומי של טרוי, באתר התמיד-מתעדכן שלו. מסתבר, הוא מספר, שמדובר בפרויקט סודי ועמום, שמגיע מכיוונן של כמה דמויות מוכרות באזור. אחר כך התברר לי שפישוף כבר כתב על זה כאן בבלוג שלו (זה לא שלא קראתי, פשוט כנראה קיבלתי מכה מאוד חזקה בראש ושכחתי). נוודי האוכף, על כל פנים, עושים קאנטרי עברי מוקפץ, עם לופי-תופים סליזיים ומשיכה פרוורטית לסיפורי התנחלויות. ווייב-המאחזים מתאים כמו כפפה לזובי, ולא במקרה, שכן ידוע שיש"ע היא למעשה הגרורה המילניומית של המערב הפרוע, והמתנחלים המתוקים הם ממשיכי דרכם האותנטיים של הקאובויים האמיתיים. הלהקה הזו, כך נדמה לי, מנסה לאשש ולתעד את התחושה הזו.

לנוודים יש, לפי הדיבור, יותר מ-50 שירים, והם מייצרים את החומרים שלהם בנחישות וביעילות. ההפצה מתבצעת בצורה אגבית. את השירים אפשר לחפש ולהוריד בסולסיק, תוכנת שיתוף המוזיקה ההכרחית ביותר בנמצא (ולמצוא אפשר שם גם את האלבומים משתי הפסקאות הראשונות). קשה להימלט מהתחושה הטובה שמספקים הלהיטים "חירות לעיראק", "אלביס וריטה", "אושכי בושכי", "נשות הכותל" או "רדיו הגבעות". יש גם ביצוע מעוברת באופן חופשי ל"רוק דה קסבה" של הקלאש.
מילה על טאטו, לסיום: בהחלט היתה קונספירציה.