ישראל: הסיפור האמיתי

מתוך הספר "אחיות לשלום - קולות בשמאל הפמיניסטי" מאת חדוה ישכר, באדיבות הוצאת רסלינג



אני פלסטינית מהכפר עילבון שבגליל העליון, כפר נוצרי ברובו, שהצטרפו אליו בדואים. נולדתי ב-1961 למשפחה נוצרית לא דתית וגדלתי בבית שלא דיברו בו על פוליטיקה. אבא שלי עבד כשוטר בזמן המנדט הבריטי וב-48' היה בין הגברים שנעצרו על ידי הישראלים שכבשו את הכפר. אבי עמד במקרה ליד דוד שלי ומישהו, ישראלי שהכיר את דודי, הזהיר אותם ואמר להם ללכת משם וכך הוא הלך וניצל ממוות. שני דודים שלי נרצחו: אח של אבא ואח של אמא. אלה שגורשו ללבנון שמעו את היריות ולא יכלו לעשות כלום. אמא שלי שהייתה בחודש התשיעי, הלכה ברגל ללבנון עם המגורשים כשהיא מחזיקה בידיה תינוק. אחרי איזה זמן בלבנון החליט סבא שלי, שהיה המוכתר, לחזור לכפר והם חזרו. הם זיהו את הנרצחים על פי הבגדים שלבשו.

באתי מבית כזה אבל לא דיברו על זה בבית. יום אחד אמא שלי הגדילה תמונות של הדודים שנרצחו ותלתה אותן בבית. נכנסתי הביתה, ראיתי אותם ושאלתי, "מי אלה, מי אלה?" לא הכרנו אותם. באיזשהו שלב כעסתי על אבא שלי על כך שלא דיבר. היום אני מבינה אותו. כי מה הוא יאמר לנו? כשגדלתי ורציתי לאסוף עדויות, ראיינתי כמה אנשים. לצערי החומר הלך לאיבוד, אבל הקלטתי את אבא שלי והוא מספר כמה קשה לו לדבר על זה. עדיין יש לי שאלות שאני לא יכולה לשאול אותו כמו איך הוא הרגיש לאחר שאחיו נרצח והוא ניצל? זו סיטואציה קשה מאוד שאי אפשר לדבר עליה. אני יכולה להבין את השתיקה שלו ואת הפחד שלו, למרות שכעסתי עליו כשהייתי צעירה. כשסיפרו לנו על מה שהיה, לא הביעו שנאה. אף פעם זה לא היה, "אז תשנאו את היהודים". היו זמנים שכעסתי, כי מותר לי לשנוא ולכעוס בגלל שעשו לנו אסון, אבל לפעמים אני מבינה את זה. הייתי בת חמש-עשרה כשהצטרפתי ל"ברית הנוער הקומוניסטי". לא בגלל שהתעמקתי בקומוניזם, אלא מפני שאמרתי, "טוב, אז אי אפשר להחזיר את מה שהיה; אי אפשר לעשות אותו דבר שנעשה לנו, אבל צריך לעשות משהו". מצא חן בעיניי שהמפלגה הקומוניסטית דיברה על שתי מדינות לשני עמים, וזה מה שמשך אותי למפלגה. אני קופחתי הרבה בגלל הפעילות שלי במפלגה. חשבתי להיות מורה, אבל מורה קומוניסט לא התקבל ללמד בבית ספר. אחותי לא השתייכה למפלגה, וכשרצתה להיות מורה אמרו לה: "שאחותך" (והם הזכירו את שמי) "תעזוב את המפלגה". הם ידעו מה אני עושה ואיפה אני, כך שגם אחותי סבלה בגלל הפעילות שלי.

כשהתחתנתי, לפני ארבע-עשרה שנים, עברנו לגור ברמלה. זה היה נוח, כי בעלי רופא והוא עבד ב"אסף הרופא". אלא שהחיים ברמלה לא התאימו לי, לא מצאתי שם את עצמי ולא התחברתי לא לערבים ולא ליהודים. אצל הערבים ברמלה ובלוד הפנמת הדיכוי מאוד חזקה. הם רוצים לשרוד, ואני מבינה אותם. אין לי שום טענה כלפיהם ואני לא מבקרת אותם, אני רק מתארת איך הם מצליחים איכשהו לשרוד. ברמלה הכרתי נשים עם שמות כמו מיה, או ויוויאן. בכפר שלי אין שמות כאלו. יש שמות ערביים, אפילו אצל הנוצרים שרצו להשתייך ולהיות חלק מהחברה הכללית יותר מאחרים. בתחילה הייתי ממש מבוהלת מהשמות האלה של הערבים והערביות ברמלה ומהדיבור היומיומי הפשוט שלהם בעברית. היה משהו בזהות שלהם שהיה לי קשה אתו, והרגשתי שיש בינינו מרחק תרבותי, בגלל שהם ממהרים להגיע ליהודים, לתרבות הנאורה, כאילו. כך הם הבינו את הדבר הזה. אני מסתכלת על החתונות שלהם ואני רואה דברים שאני כבר שכחתי והם עדיין מחזיקים בהם. כאילו יש איזה קונפליקט כזה, במה להיאחז ומה לשכוח. אני חייתי בכפר כל כך פשוט. התחתנתי בלי לקנות כלום. הגעתי לרמלה ואני רואה שהם כל הזמן קונים וקונים. אפילו זהב. ואז חשבתי: מה קורה כאן, בעצם, האם זה מה שעושה המפגש בין ערבים ליהודים?

זהו הרקע להחלטה שלנו לעבור ל"נווה שלום – ואחת אל-סלאם", שהוא ישוב משותף ליהודים וערבים ליד לטרון. ברמלה נפגשנו בפעם הראשונה עם תלמידים מ"נווה שלום" ובהמשך הזמינו אותנו לבקר בישוב. באנו, הגשנו מועמדות ועברנו לכאן. אנחנו חיים כאן ביחד, עובדים ביחד, הילדים שלנו באותו בית ספר ועל כל זה אנחנו צריכים להחליט בעצמנו. כאן לא מחליטים החלטות בשבילי; אני צריכה לקבל החלטות ולהתמודד עם הבעיות.

בעקבות המפגש עם היהודים בישוב התפתחה אצלי מודעות יותר גדולה להפנמת הדיכוי שלי. לדוגמה, בית הספר. אנחנו אומרים לאנשים שבאים לבקר בישוב שזה כפר יהודי-ערבי, שמדברים בו ערבית ועברית. אצלנו זה ממש סיסמה. לא נעים לי לומר לך, אבל היהודים הוותיקים שחיים כאן כבר עשרים שנה לא יודעים לדבר ערבית. הם לא מבינים אותי. כשבאתי לישוב לא ידעתי עברית, כי העברית שלימדו אותנו בבית ספר היא שפה ספרותית ולא מדוברת. עשיתי מאמץ, כי הייתי חייבת ולמדתי לשרוד כאן. הם, לעומת זאת, לא מרגישים שהם חייבים להבין אותי, ואני חושבת שזו החולשה שלי, שאני מוותרת. אני מרגישה שאני בשוליים גם כאן, בבית הספר לשלום, ואני מתמודדת עם ההרגשה הזאת כל יום מחדש. אני רואה איך ה"חוץ" נכנס אלינו ויודעת, שכל עוד אני חלשה, להם יש כוח. כשיהיה לי כוח, נהיה שווים, ואז אגרום להם להשתנות. הוצאתי את הילדה שלי מבית הספר כי אמרתי, "די, אני לא מוכנה שהילדה שלי לא תדע את שפת האם שלה כמו שצריך". עכשיו היא לומדת בבית ספר במקום אחר בערבית והיא אוהבת את השפה שלה. אני מרגישה שהעברת הילדה שלי מבית הספר בישוב לבית ספר אחר מראה על חולשתי. הרי זה מה שאומרים לי גם בחוץ, "לא טוב לך במדינה, אז תצאי" ובעצם כאן, ב"נווה שלום" אומרים לי אותו דבר, אולי בנחמדות יותר גדולה.

אנחנו חיים בישוב כעשר שנים ורק לפני כשנתיים החלטנו לבנות כאן את ביתנו. התלבטנו אם להישאר כאן או לצאת והרגשתי שאם אני יוצאת – אני בורחת. בורחת מהתמודדות. אני חיה במציאות, אני צריכה להתמודד, אני צריכה לעבוד על עצמי. זה קשה, זה לא פשוט. אני מרגישה שכל החיים שלי הם קונפליקט ולפעמים אני מגיעה לייאוש. בינתיים החלטנו לבנות כאן בית.

אני רוצה לספר על התקופה הכי קשה בחיי. זה היה לאחר אס