הדיווה

כל אדריכל ישראלי היה רוצה שירצחו ראש ממשלה בבניין שתכנן. או לפחות להיות אילן פיבקו – האדריכל, השלט, הבניין ואורח החיים, שמתנשאים מעל נתיבי איילון. במקצוע עם כל כך הרבה אגו, אדריכלים תמיד רוצים להיות גם ידוענים. אלא שלא משנה כמה אדריכל מצליח, תמיד תהיה לו בעיה לשבור את מחסום ההכרה הציבורית. ההילה האליטיסטית, העיסוק באסתטי, הניסוחים המעורפלים, והרי לכם מקצוע סגור לציבור: כולם נורא מעריכים ופעם חלמו לעסוק בו, אבל בעצם אף אחד לא ממש מכיר את הנפשות הפועלות. הציבור התוודע בעיקר לגאודי ופרנק גרי. ובסופו של דבר, על הבניין מתנוסס שמו של הקבלן המבצע, ולא שמו של האדריכל.

אילן פיבקו הוא אדריכל שהצליח לשבור את מחסום ההכרה הציבורית עד כדי כך, שהדיון ביצירתו האדריכלית משמש לא פעם כמשחק מקדים לדיון באישיותו האקסטרווגנטית. הוא ידוע במסיבות הנוצצות והמתוקשרות שנערכות בביתו, מראיינים אותו לעיתון כשפורצים לארמונותיו של סדאם, ומזה כשנה הוא אף מתהדר בשלט חוצות הנושא את שמו. נדמה שהוא מתנהל כאשף תקשורת שאמנותו משמשת להפקת קמפיין למען עצמו. למען החיים על פי פיבקו. בעולם האדריכלות, פיבקו עשה את זה. בעולם האדריכלות הישראלית – פיבקו ועוד איך עשה את זה. שהרי כבכל מדינת מהגרים, השאיפה להצליח קטנה רק מהשאיפה להחצין את ההצלחה. נובורישיות, מה שנקרא, ובישראל - תרבות. כך שההצלחה של פיבקו, כאדריכל וכידוען, הפכה אותו לנציג הראוי ביותר של האדריכלות הישראלית, ואת בנייניו - לז'אנר העל שלה.

פיבקו אינו נסיך בשושלת, אלא מלך הנובורישים, אבל בעיקר אדריכל תוצרת הארץ. הוא רכש את השכלתו המקצועית בארץ, ובאופן נדיר יחסית גם אין לו הורים אדריכלים. אפילו בנייניו מייצגים את התפתחותה של התרבות הישראלית, החל בווילות תואמות "החלום האמריקאי" בכפר שמריהו, דרך האקלקטיות וה"מקומיות" בבית הצדף ביפו, וכלה ביצירתו האחרונה – מגדל המגורים על דרך איילון. עם זאת, פיבקו הוא עוף מוזר בשמי האדריכלות הישראלית. לאף אחד אין את השיק הזה, שמאפשר לו להיות גם ליצן פרובוקטיבי, וגם להישאר בר-סמכא הנושא את ההילה המקצועית הנדרשת. למרות שברחבי העולם התופעה אינה נדירה, אף אדריכל ישראלי אחר לא היה משתף פעולה בחדווה שכזאת עם שלט הנושא את שמו. אפילו אברהם יסקי (ע"ע רצח ראש ממשלה), התרעם על מודעה לשיווק דירות בעלת כותרת בנוסח "יסקי מעצב לך את החיים".

ראוי היה לשמור לפיבקו מקום של כבוד בהיסטוריה הנכתבת של האדריכלות הישראלית, אבל אדריכלי הזרם המרכזי מזלזלים בו. אולי זה משום שהצליח, ואולי זה משום שאינם יכולים להשלים עם הליצנות הזו. מבחינתם - את נטל הכבוד המקצועי יש לשאת בגאון ובעיקר ברצינות. הם מעדיפים להשתמש באדריכלות ככלי ל"ביקורת" על הישראליות, ובכך להנציח את התייחסותם האליטיסטית, שנובעת משאיפה לצאת מהפרובינציה. והלא רצינות יתר היא צידה האחר של הנובורישיות... כך שבדרכו, פיבקו נלחם בישראליות הזו, כלומר בכובד הראש שאינו מאפשר לאדריכלים לקחת את עצמם קצת פחות ברצינות, ולהיות קצת יותר נגישים לציבור. בעוד הם מתנהלים כזמרי מחאה קשי-יום, פיבקו הוא דיוות אירוויזיון מנצחת שמייצגת את מדינתה, ובמקרה שלו - את עצמו. בעוד הם תופשים עצמם כהוגי דעות ביקורתיים, פיבקו בונה ונבנה, ושם זין במובן הפשוט ביותר של המילה – באמצע איילון סיטי.


* ביום שני, 9 ביוני, בשעה 19:30, תתקיים הרצאה פתוחה לציבור של האדריכל אילן פיבקו בפקולטה לאדריכלות של בצלאל בירושלים