גלויות מהמכון הפתולוגי

פרט לחדשות, כשאומרים היום טלוויזיה בישראל אומרים בעצם סרטים דוקומנטריים. אמנם בתפריט הקבוע כלולים גם תוכניות בישול ושעשועוני ערוץ 2, אלא שגם לתוכניות הבישול ערך דוקומנטריסטי מובהק (חשיפת המתחולל במטבחי המסעדות לאנשי העשירון העליון), ובאחרונה אף נמדדת אצל צביקה הדר נטיה לתעד את המייקינג-אוף של תוכניות הבידור לעם. אם כן, פרט לחדשות, כשאומרים היום טלוויזיה בישראל אומרים בעצם סרטים דוקומנטריים. ואכן, זאת עובדה - יש הרבה סרטים דוקומנטריים. הרבה מאוד. כשאנשי ארגון היוצרים הדוקומנטריים יוצאים להפגנה נגד הקיצוצים, לא תמיד ברור איזה לוח שידורים הם רואים בדמיונם.

ענף הדוקומנטציה פורח בשדה היצירה הקולנועית/טלויזיונית בישראל משתי סיבות שמתחרות אחת בשנייה במידת הטריוויאליות שלהן: עלות הפקה נמוכה לעומת יצירת מקור עלילתית, ומציאות מקומית שמייצרת מספיק סיפורים טובים. אך כפי שבתחומי עשייה בולטים אחרים לא יודעת החברה הישראלית גבולות מהם, כך גם בטריטוריה זו שוררת התחושה כי קובעי מדיניות השידורים מתנהגים כאילו אין בצד השני בני אדם. או שאין מחר. התוצאה היא בזאר: ערוץ 2 מרשה לעצמו להציג על אותה משבצת שידור ספורי אהבה מעליבי תבונה כמו "רן וקרולה", ולעומתם, ולהבדיל, את "ההרוג ה-17" של דוד אופק, רון רותם ואלינור קוברסקי, סרט נדיר שמשרטט אופק חדש בתחום התיעודי.

"ההרוג ה-17" הוא השם הזמני שניתן לגופת אלמוני שנהרג בפיגוע אוטובוס בצומת מגידו, ושבמשך חצי שנה, באופן תקדימי, לא נמצא לה כל דורש. לאחר שהוטמנה הגופה בבית קברות למי שאינם יהודים, מתוך הנחה כי מדובר בעובד זר שאבדו עקבותיו, הורידה המשטרה הילוך בכל הנוגע לחקירת זהותה. אופק, רותם וקוברסקי עטו על המשימה. התוצר הוא סיפור בלש קולנועי מעולה המשתדך לז'אנר הריאליטי טי.וי, ושכמו בסיפורי הבלש המודרני הקלאסיים העניין שהוא מחפש בהארת העולם בו הוא מתקיים, גדול אף יותר מזה שבפתרון התעלומה עצמה. את תפקיד הבלש מגלם אופק, שבאופן סמלי מצולם כשהוא נושא איתו באופן תמידי את מוט הבום בידו, כאילו היה אקדח.

הנקודה המעניינת בפרויקט הדוקומנטרי המרתק הזה של אופק מצויה במה שנדמה כהיוולדו מתוך בית מדרשו עתיר הקבלות לכתיבה בדיונית של אופק, כלומר מתוך הזוגיות היצירתית הפורה עם יוסי מדמוני. בדומה לסדרות הדרמה היפות שיצרו השניים, ב"ההרוג ה-17" מצטיין אופק (ושותפו לבימוי רותם), כרגיל, וראשית כל, כסטורי-טלר מהדרגה הגבוהה ביותר. בסרט הנוכחי בא הדבר לידי ביטוי בנוכחות המאוזנת והסמויה שלו בתור דמות היוצר בתוך יצירתו שלו: מצד אחד מכתיב את המהלך העלילתי ושולט בו שליטה מלאה; מצד שני מפנה את הבמה כולה, תוך הפעלה חכמה של טון אירוני דק מדק, לדמויות האמיתיות שממלאות אותה עד תום. ומדובר בדמויות שבחלקן הגדול פורצות את מסך הברזל התקשורתי בישראל – מעובדי המכון הפתולוגי באבו כביר, דרך המגזר הרוסי ועד עובדים זרים.

זה נעשה קצת בנאלי וקלשיאתי לטעון זאת בנוגע ליצירות מקומיות, אך נדמה שהפעם באמת שאין ברירה: סיפורו של "ההרוג ה-17" הוא סיפורה של הישראליות עצמה. מה זה אומר? שאחרי שמסיימים להתרגש מהתובנה שהאמנות במקרה הנדון מולידה את המציאות ולא מחקה אותה, נפרשת תמונת פנורמה מרגשת שמחייה את הכותרות היבשות שבעמודי החדשות. במובן זה, במהותו מקיים הסרט דיאלוג עם אופני הייצוג השטחיים של כלי התקשורת את מציאות הפיגועים. אופק עוקב אחר הדיווחים בעיתונות ובטלויזיה (בשלב מסוים הוא אף נעזר באמצעי התקשורת המרכזיים בשביל להפיץ קלסתרונים), וחופר מאחוריהם. לא בכדי נפתח הסרט בקטע מתוך תוכנית הבוקר בערוץ 2, רגעים לפני פריצת הדיווח מזירת הפיגוע, ובו מלהגים המנחים אלי גולדשמידט ועינב גלילי על הצטרפותה של ישראל לחבר עמי התרבות, או משהו מגוחך בסגנון הזה; שפת הדיבור הרשמית ביקום המקביל של הערוץ השני.

ויש גם פתרון מטלטל לשאלת "מי האיש?", שגילויו כאן בוודאי שאינו הכרחי (עבור מי שאינו זוכר את פרסומו בעיתונות). כלומר, מטלטל לא מבחינה זהותו הפרטית של האיש, שהיה במידת מה אלמוני גם בקרב משפחתו, אלא מבחינת הדרך שבה המקרה הפרטי שלו משקף את הדרמטיות הברוטלית שבה נמזגים יסודות מכוננים בחיים כמו גורל, מקריות ומשפחתיות אל תוך מרקם היומיום הישראלי. "ההרוג ה-17" הוא מסמך אנושי חשוב, שמאחר ובסופו של דבר עוסק בחיי אדם בישראל, הוא נדון להתקיים באזור החיץ שבין הקומי והטרגי, בתוך מציאות שתמיד קשה לבחור אם לצחוק מולה, שמא לבכות.


* "ההרוג ה-17" משודר בערוץ 2 ביום שני בשעה 21:35