ישראל: הסיפור האמיתי (2)

מתוך הספר "אחיות לשלום - קולות בשמאל הפמיניסטי" מאת חדוה ישכר, באדיבות הוצאת רסלינג



לפעמים אני ערביה פלסטינית; לפעמים אני פלסטינית ערביה; בדרך כלל אני ערביה פלסטינית שמנסה גם להיות ישראלית, אבל לא כל כך מצליחה כי המדינה לא מאפשרת לי להיות כזאת. אילו הייתי שווה ליהודים הישראלים הייתי אומרת שאני גם ישראלית.

נולדתי לפני כמעט ארבעים וארבע שנים לבית מסארווה מערערה, כפר קרוב לאום אל-פחם, עיר מגורי כיום. היינו שנים-עשר ילדים בבית. אני התשיעית ואח?י, הגדולים ממני, גידלו אותי, בעצם. שניים מאח?י למדו עד כיתה ח' ואז התחילו לעבוד. הם פרנסו את המשפחה ואפשרו לנו ללמוד. יציאה של בת ללימודים לא היתה עניין פשוט בכפר שלנו. אבל אבינו, שהיה מבוגר ואנאלפבית אפשר לומר, היה אב תומך ואוהב ולא חסם אותנו. גם אחותי למדה. במקצועי אני אחות מוסמכת ולפני שנתיים סיימתי ללמוד לתואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בנוסף לכך, אני לומדת הנחיית קבוצות בסמינר הקיבוצים בתל אביב. אני נשואה לעו"ד חוסיין אבו-חוסיין ויש לנו ארבעה ילדים בגילאי תשע וחצי עד חמש-עשרה.

גדלתי בבית מוסלמי מסורתי, אם כי לא אדוק ואני מקיימת מצוות, מתפללת וצמה. אני לא חושבת שיש סתירה בין הדת המוסלמית לפמיניזם שלי. תלוי איך מפרשים. חדיג'ה, אישתו של הנביא מוחמד, וגם שאר נשותיו ליוו אותו במלחמות. לחדיג'ה היה עסק משלה וכסף משלה. הדת אוסרת על הגבר להתערב בכסף של האישה אם היא לא רוצה. אם יש מה שמעורר בי מחאה, זה הממסד הדתי, אבל אין לי עכשיו זמן להתעסק אתו. בטוח שפעם אצא נגדם, אבל לא נגד האיסלאם. כלפי הממסד יש לי המון טענות: על האופן שבו הם מפרשים דברים ועל כך שהם בונים מסגדים יותר מאשר בתי ספר. הרי הנביא מוחמד אמר, "תלמדו את הילדים". המון דברים אני לוקחת מהאיסלאם, וטוב לי עם זה.

עד שלא נכנסתי לפעילות פוליטית לא היה מעניין אותי להגדיר אם אני פמיניסטית או לא פמיניסטית. אני מאמינה בשחרור האישה ואני מאמינה שנשים לא עושות שום דבר פחות טוב מגברים. נכון שאצלנו לא תמצאי הרבה נשים שמיישמות את זה או שמאמינות בזה, אבל זה בגלל שיש להן מחסום בדמות הגבר, שלא תומך ולא מרשה. בעיניי חלק מהגברים, אישה פמיניסטית היא אישה מורדת שמאיימת עליהם. אני חושבת שיש גברים שמאמינים בשוויון נשים, אבל לחלק מהם קשה להודות בכך. הם מרגישים מאוימים. אבל אם הם היו מבינים פמיניזם אז רבים מהם היו מסכימים עם זה. כי אם אני מאמינה בשוויון, אני גם צריכה להשתתף עם הגבר בכול, כולל הקשיים שהוא עובר. על הצד הזה הם לא חושבים, ולצערי שחרור האישה תלוי עדיין ברצון הטוב של הגברים. אבל אני לא רוצה להטיל את הכול עליהם. נשים רבות שאני מכירה שמות מחסומים לפני עצמן ולא מוכנות לצאת ולנסות.

יש קשר הדוק בין ההעצמה שלי כאישה וכפמיניסטית לבין התודעה הפוליטית שלי. לפני שלוש שנים הצטרפתי ל"בת שלום מגידו והעמקים", והשנה אני משתתפת גם בתצפית של "מחסום WATCH" ועומדת עם "נשים בשחור". כל זה התחיל במקרה. לפני שלוש שנים (ב-98'), נסעתי לעפולה במכונית שלי וראיתי מימין לכביש אוהל וראיתי שנמצאות בו נשים. מתוך סקרנות ולא יותר, נכנסתי לשם, בדרך חזרה, כדי לשאול מה הן עושות. איך שנכנסתי לסוכה ידעתי שמצאתי את המסגרת שלי. הן קיבלו אותי בשמחה כזאת כאילו חיכו לי והסבירו לי שזו סוכה של "בת שלום" ומי זאת "בת שלום". בכל שנה, בסוכות, "בת שלום" מקימה סוכה בצומת מגידו. בסוכה הן מסכמות במשך שלושה ימים את שנת העבודה בהרצאות, סרטים, הופעות ודברים פוליטיים. לא היו להן פעילות מהאזור שלנו אלא רק מהגליל התחתון והן שמחו שיש להן אישה ערביה מהאזור שלי. במשך שנתיים הלכתי לסוכה וקראתי לה סוכה בלי לקשר את הסוכה לסוכות. הן חשבו על זה שהן והילדים שלהן בחופשה. אבל מי בחופשה? הנשים היהודיות בחופשה, ולא הנשים הערביות. וכשהיינו בסוכה צלצל לי: "סוכות, סוכה" ושאלתי למה זה בעצם בסוכות: אם אנחנו נשים פלסטיניות ויהודיות שפועלות יחד, אז למה רק בחג יהודי? גלגלנו שיחה והחלטנו לציין עוד יום: יום פלסטיני שמדבר גם אליי. עד כה "בת שלום" לא יזמה אירוע ביום האדמה; עכשיו אנחנו נעשה משהו שאנחנו יוזמות שיתקיים ביום האדמה ב-30 במרץ. ביום הראשון נסייר בכפרים העקורים, כנראה שבאדמות א-רוחא באום אל-פחם. אדמות א-רוחא הופקעו תחילה בשביל הצבא והיה שם שטח צבאי סגור, ואחר כך רצו להפקיע אותן ממש. בספטמבר 98' הפגינו אנשים מאום אל-פחם שהאדמות שייכות להם והיו התנגשויות עם המשטרה שנמשכו שלושה ימים. אנשים רבים נפגעו כולל תלמידי תיכון שקפצו מהחלונות אחרי שחיילים נכנסו לבית הספר. הוקם אוהל ענקי שעמד כמה ימים ובאו אליו יהודים וערבים והמחאה הייתה גדולה מאוד. בעקבות המחאה החזירו חלק מהאדמות האלה והרחיקו את שטח האש. אבל זה חלק קטן מאוד, יחסית. נהיה גם בעין מאהל, שם רוצים להפקיע אדמות כדי להרחיב את נצרת עילית על חשבון הכפר.


כערביה פלסטינית אני לא יכולה לעשות חלק מהפעילויות לבדי. "מחסום WATCH" מחייב אותי לפעול יחד עם פעילות יהודיות. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל ההתייחסות של החיילים אליי כפלסטינית. ככה הם יאמרו, "עוד ערביה אחת, אז מה", אבל כשאני באה עם החברות של "מחסום WATCH" לא מזהים אותי כפלסטינית וכשאנחנו ביחד זה מרתיע אותם יותר. אנחנו לא מדברות הרבה עם החיילים כדי לא לסטות מהעניין שבשבילו אנחנו נמצאות שם. הם יודעים עלינו שאנחנו פעילות למען זכויות אדם ולפעמים הם אומרים לנו, "תתרחקו מכאן, אתם מפריעות" אז אנחנו מתרחקות קצת, מוכיחות להם שאנחנו מכירות את החוק ואומרות, "ביטחון, ביטחון, אבל לא צריך להשפיל אנשים כדי לשמור על ביטחון המדינה. אתה יכול לפתוח שקית של מישהו ולבדוק מה יש בה, ושלום ולהתראות". בפעם האחרונה שהיינו שם התחלנו לדבר עם החיילים. הם נראו תמימים כאלה, שעברו שטיפת מוח בצבא או ברחוב ואולי הביאו את הדעות שלהם מהבית. אבל הם גילו בנו עניין והיו חיילים שאמרו (לא ליד המפקד שלהם): "כל הכבוד". והחייל