בתוכניה של הסינמטק הם כותבים שזהו הסרט שמיועד לתפוס את מקומו של "הכוכב הכחול" במשבצת סרט הפולחן הישראלי. נבואות מהסוג הזה ממש לא מעוררות בי תיאבון. יש קטע כזה של סרטים ישראלים, קאלטwannabes ("בסמה מוצ'ו", נגיד), שהגיבורים שלהם מתנהגים יענו בטירוף ואומרים דברים מוזרים בלי קשר לכלום, רק מתוך תקווה שאולי ילדים בני 12 ירצו לצטט את זה שוב ושוב כשהם לבושים בביריות וזורקים אורז.
אז אם גם אתם נחרדים כמוני מתופעת הצחוקים והחבר'ה בקולנוע הישראלי, גשו הלום, עבורכם אני כותבת: "חמש דקות בהליכה" (פיצ'ר ראשון של איתי לב) מצליח לדלג מעל הגדר הזו. הוא קצת כזה וקצת לא, ובעיקר עושה את זה בצורה הכי חיננית שאפשר.
סמו (שרון אלכסנדר) מושעה מעבודתו כשוטר, אבל מתעקש להמשיך לעקוב אחרי הפושעים שלו באופן עצמאי. הוא מציץ עליהם מהפאב בזמן שהברמנית (טל כהנא) מפלרטטת איתו. הברמנית בדיוק נפרדה מהחבר שלה, ליאור בידרמן (אדם הורוביץ), במאי אינפנטיל שנעצר פעם על מאה גרם ועכשיו המשטרה משתמשת בדירה שלו לצורך מעקב. פיירו ו"התינוק" גונבים מכונית ועוצרים לחרבן ברחוב. ציקי, הראש של הפושעים, מכין על האש ליונה ולגרוזיני, אחרי שהם נכשלו במשימה שלהם.
"חמש דקות בהליכה" מצולם כולו בשחור-לבן, אבל הסיפור והדמויות שלו הן ממש לא שחורות או לבנות. הטובים לא ממש טובים, הרעים לא ממש רעים. המשחק מצוין, הצילומים יפים, מדויקים אחד אחד, כשהשחור-לבניות בהחלט עוזרת לנקות ולזכך אותם. מסתבר שתל אביב מצטלמת הרבה יותר טוב כשמנקים ממנה את הזבל הצבעוני.
האפור והאווירה הלילית נראים גם כסוג של מסגרת, שהיא מחווה לפילם נואר. אבל אין כאן תעלומה, אפלוליות, מתח, או משהו בסגנון הזה. אין מה לפצח. כמעט מיותר לציין שמדובר בסרט שמפרק קונבנציות, אפילו ממוסס אותן לחלוטין. בקיצור, יש ב"חמש דקות בהליכה" המון דברים קטנים, מצחיקים, מרגשים וכנים שלא ממש מתלכדים לאמירה אחת חותכת. אין מסר לאומה, אבל מצד שני זה כאמור לא עוד סתם סרט שמתיימר להיות קאלט. וזו התעלומה האמיתית שמעורר הסרט; תעלומה שעולה רמה אחת מעל התעלומה הקונבציונלית - לאן כל זה חותר? למה התכוון המשורר?
אפשר לנחש את זה על פי כל מיני אלמנטים עם מעמד סימבולי בסרט, כמו כיכר רבין ו"זורבה היווני", שפוסטר וספר שנושאים את שמו מלווים את הסרט. ואולי ראוי לראות את המוקד כעניין בגבריות, גבריות ישראלית מסוג אלים ולא מתקשר בצורה מצ'וקמקת. יש כמובן את הרפלקסיביות - הסרט בתוך סרט שבמאי הסרט האמיתי (איתי לב) משחק בו שחקן שמבוים על ידי השחקן של עצמו (אדם הורוביץ). ליאור בידרמן, הבמאי שבתוך הסרט, הוא אחד שמשוכנע שהוא רוצה לעשות סרט למרות ששום דבר לא ממש מסתדר לו ולא נראה שהוא ממש יודע מה הוא רוצה מעצמו. לא שמישהו אחר בסרט ממש מבין מה קורה, או מה צריך לעשות.
הבלבול הזה, חוסר ההחלטיות הזו, הם בעיני השורה התחתונה של הסרט. משהו שהוא גם וגם, שלא צמח מתוך אידיאולוגיה או מניפסט, שהוא שלם, אבל עדיין מפורק, שהמשמעות כל הזמן חומקת ממנו. אפילו הסוף של הסרט (הסרט החיצוני, של לב, לא של בידרמן) פתוח, לא סגור על עצמו.
אפשר לקרוא לזה מציאותי, קולנועי, כן, צנוע, פשוט, אולי אפילו תל אביבי; אבל חשובה מהשורה התחתונה היא השורה הראשונה, והשורה הראשונה היא ש"חמש דקות בהליכה" הוא סרט מתוק שכיף לצפות בו, מלא בדיאלוגים קצרים, שנונים, חותכים, יומיומיים, חכמים ומטופשים. כאלה שיכלו להתרחש חמש דקות הליכה מכם.
- "מאיפה באת לי את?".
- "יש לי ריח של צ'יפס".
זו הרוח.
סינמטק פינת שינקין
10.6.2003 / 12:25