פרק 8

פרץ פרץ הסכים. נו, מה? היה מצב אחר? יש סיטואציה אחרת? יש אפשרות אחרת? יש בלש עברי אחר עם כושר שכנוע כזה? גררנו את הסחבה האנושית שהשאירו לנו אנשי תחנת נתניה אל המטבח, ופרץ המתין עד שאביא את הרכב לכניסה האחורית. בינתיים זרקנו את רז בתא הקירור – סוג של סדנת הכנה לקראת עולם שכולו טוב. הנחתי את שטרן בתא המטען וחישבתי שיהיה לו שם מספיק אוויר לעשרים דקות נסיעה, בדיוק הזמן הנכון להגיע לוולפסון, לצלצל לסלולרי של רוני – להתפלל שהשרמוטה תענה – ואז לבקש ממנה טובה אחת קטנה.

פרץ פרץ זייף את דו"ח הפטירה, הקפיד למלמל "אני גמור, בנאדם" כל שש עשיריות השניה, אבל סיפק את הסחורה. אף פעם לא באמת הבנתי איך עובד המכניזם הלוגי של קציני משטרה. הבטחתי לו שהוא מכוסה, שהחרא לא ידלוף ממני ויעצתי לו לשמור על קור רוח במפגש עם אנשי תחנת נתניה. להגיד לסדרתיים עם תגים שהוא זרק את הגופה בחירייה, בדרך הביתה, ולבקש מהם שלא יודו לו עכשיו, אלא כשיגיע הדיון על אחוזי הפנסיה. פרץ עזר לי לדחוף את רז לבגאז' ושבע-עשרה דקות אחר-כך כבר פגשתי את רוני בחניון של וולפסון. המאבטח הטמבל בכניסה זיהה אותי למזלי ולא בדק את תא המטען. מזל גדול, כי במראה האחורית שלי נרשמה תנועה ערה של חתולי פחים מסביב לאוטו. מוות מריח דומה מאוד לגבינה צרפתית שחוטה.

"מה כל-כך דחוף?", קיללה אותי הביץ' שלי לשעבר. ולחשוב שהאינטקלטואל בימבו הזאת שיכנעה אותי לדחוף את הכסף שהשאיר לי אבא לפק"מ וללכת לחפש משהו מועיל לעשות עם החיים שלי. ביומהולדת האחרון לפני שנפררדנו ("אני לא אוהבת אותך יותר, אני לא גומרת איתך יותר, אני לא חולמת עליך יותר" – היו הסיבות הרשמיות לאקט) היא הביאה לי במתנה את "באדולינה" של גבי ניצן. אלוהים, לדמבו הפילון המעופף יש טעם טוב יותר בספרים ובפילוסופיה מאשר לכוס המגולח והמתוק הזה. שהיה שלי, כוסאמק. למשך עשר שנים תמימות.

"קרה משהו ליואבי?" היא המשיכה לקלל. חוץ מהג'וק הבלונדיני המקסים והמתוק בן השש שעשיתי לה, חוץ מהקריירה שלה בתור רופאה מרדימה בקרדיולוגית של וולפסון, חוץ מאורגזמות שסיפקו לה כדורסלנים בני 22, לא עניין אותה שום דבר. "הוא בסדר, תרפי מהפאניקה", קיללתי אותה בחזרה. "אני צריך את עזרתך". היא הסתכלה עליי כאילו שהודעתי לה שאני מתאסלם ועובר לגור באבו זיבי דאבי עם איזו אתון שעונה לשם פטימה אבו מנוש. "אתה בטח צוחק". היא המשיכה לקלל, כאילו לא סיכמנו ברבנות שנלך איש-אשה לדרכם ולא נבאס אחד את השני רק לצורך הריגוש שבלראות את השני/ה מבואס/ת.

"אני עובד על איזה מקרה", נתתי לה להציץ בגלויית צבע מתוך החיים בשחור ולבן שלי. "אני חושב שעליתי על משהו גדול. ואני צריך שתעזרי לי לעשות שני דברים: 1) יש לי איזה סלב על גבול בר-מינן בבגאז', שהמשטרה משוכנעת שהוא פגר. אני צריך שתעזרי לי להכניס אותו לבית-חולים מבלי שאיזה אפס עם שוקר חשמלי ומדי אבטחה של בית החולים יגלה אותי. 2) אני צריך שתעזרי לו להישאר בחיים ותדאגי שהוא יחזור למצב שיהיה אפשר לנהל אתו דיאלוג מעבר ל'כמה אצבעות אתה רואה כשאני מרים את היד'?" רוני, שבחלוק אנסתזיה מגיהינום החרמנים שלה הדגימה מה פירוש לנקבה להחזיק על עצמה 36 שנים, זוג שדיים נחושים כמו אידיאולוגיית ימין משיחית וטוסיק מכווץ כמו הנכונות שלהם להסדר מדיני, נראתה פשוט מצויין.

היא הסבירה לי שאני דפוק ולוזר ואפס וכל השלשול המילולי המוכר הזה ואז שאלה, "למה לי?". הסברתי לה שרק בגלל שאני מבקש ושאם אני אפתח את הג'ורה, יכול מאוד להיות שהיא תמצא את עצמה סורגת כיפות באיזו סדנת חזרה בתשובה בנווה-תרצה, ולכן אני מעדיף לשמור על זה דיסקרטי ולקוות שעדיין נותר בה מעט אמון בי, לצד הערכה לכך שבחרתי בשעתי המקצועית הקשה לבוא דווקא אליה, מה שכמובן אומר שאני עדיין בוטח בה, למרות העובדה שכשעל האצבע שלה היתה מושחלת טבעת זהב-לבן שסימלה איזה קשר משפחה משפטי בינינו, היא העדיפה לבלוס פינים של גברים אחרים. היא לא התפעלה מהמחמאה, אבל אחרי שאמרתי לה שאני חושב שהבנאדם גוסס, ואם היא תמשיך לשחק אותה שולמית אלוני רגע לפני שהיא מתחילה לקרוא משירי לאה גולדברג, קרוב מאוד לוודאי שהגדרת התפקיד שלה תשתנה ושהיא תתבקש לתת שירותים פתולוגיים, היא קיבלה מוטיבציה לשחק אותה שבועת פיתגורס סניף רגשות אשם. הבהרתי לה גם שבלי קשר לכל מה שיקרה בהמשך, היא כבר מסובכת עד מעל לראש עם המשטרה ועם כל מי שהיא אפילו לא מתחילה לדמיין להסתבך איתו בחיים, מכיוון שהיא יודעת עליי ועל הבנאדם שזרוק לי באוטו, ושבמוקדם או במאוחר מישהו ידפוק לה על הדלת וישאל אותה שאלות. היא אמרה, "תמיד היית בנזונה חסר אישיות" – מה שהיה נכון. אבל גם לא מנע ממני למחות על היעדר כושר השיפוט שלה בנוגע לבניזונות חסרי אישיות באמת. למשל שחקני כדורסל שנראים חבל על הזמן בגופיות ובמכנסיים קצרים. בני 22, כן?

רק כדי לקצר את דיאלוג החניון הזה, חשוב להדגיש שעמד לי לאורך כל השיחה, שרוני הריחה פשוט נפלא, ושאם רק הייתה אומרת, "בוא נלך לאיזה חפוז בחדר כביסה", הייתי משאיר את ההומו הקטן למות בתא המטען, כאילו שאין מחר, כאילו שלא עליתי על סיפור שבמקרה הטוב יפיל את הממשלה – אם ידלוף לעיתונים – ובמקרה הרע יביא לשורת חיסולים בצמרת הביטחונית הישראלית – אם לא ידלוף. מכל מקום, הדליפה טרם דלפה, גם רוני לא הראתה סימני היענות לגלי ה"מה אכפת לך? בואי נזדיין" ששלחתי אליה וסופו של העניין היה שהיא הוציאה מיטת בית-חולים לחניון, עזרה לי לזרוק עליה את רז, הכניסה אותו למיון ואמרה לאחראי המשמרת "פועל זר, זהות לא ידועה, כנראה קטטת שיכורים, מצאו אותו זרוק בתחנה המרכזית חולון לפני שעה" ואלה כבר עשו את ההוקוס פוקוס הרפואי שלהם. שבוע אחרי זה, רז שטרן כבר היה בשל לדיאלוג עם אבא שולי דן כמו ילד בן שבע, דקה אחרי שקיבל שתי סטירות לחי מצלצלות, תזכורת למי צריך להגיד תודה בדרשת בר-מצווה. היו לו כמה תשובות מעניינות לספק לי, על כמה שאלות לא פחות מסקרנות.