בצורה די לא מובנת וקצת תלושה מהמציאות, החודש האחרון היה תקופה יחסית אופורית בכל הנוגע לתרבות המועדונים המקומית די.ג'ייז החלו אט-אט לחזור אלינו, ליטל לואי וגה נתן את אחד הסטים הכי מרגשים שנשמעו כאן והתגלה כאיש חמוד, נדיב, אוהב ואהוב, טיפשוורץ היו בסדר, דריק מיי אמור להגיע בחודש הבא לאומן. זאת בהחלט אשליה נעימה. כמובן שנסיון ההתנקשות הדבילי של אתמול עשוי להחריב את כל הכאילו חזרה לנורמל, אבל זוהי עוד דוגמה לאופן שבו ממשלת שרון הורסת לנו את חיינו כצעירים שוחרי חיים.
וכך הגיעו לפה שני דיסקים הקשורים בטבורם למסיבות ואפילו מסיבות ישראליות: גלובל אנדרגראונד החדש של דיפ דיש שפעם העניקו לנו כמה רגעים יפים מאוד ואילו עכשיו מסרבים לשוב לכאן מסיבות אידיאולוגיות (או פחדניות). בכל מקרה, כיום, זאת הסיבה היחידה להעריך אותם דיפ דיש הם מותג שכבר לא יכול לעשות יותר בושות ממה שהוא עשה עד עכשיו. גם בדיסק הכפול הנוכחי שהוקלט בטורונטו אין חדש. מסתבר גם שעתיד לצאת עוד חלק שני לסט הזה כלומר עוד שני דיסקים, אלוהים ישמור, של מוזיקת ריקודים מטומטמת. קראתי בראיון שדיפ דיש טוענים שבגלובל אנדרגראונד הזה הם מתכוונים לוותר על הצליל הפרוגרסיבי אליו הם נפלו בשנים האחרונות ועכשיו הם רוצים לחזור לצלילים של פעם, לYoshiesque (דיסק סט שהוא כבר סוג של אגדה, אולי אגדה אורבנית, שאם במקרה אין לכם אותו, אז כדאי שיהיה) ואולי אפילו לJunk Science, מי יודע.
טוב, אז זה לא קרה. כנראה שדיפ דיש כבר יותר מדי עמוק בחרא בשביל לצאת ממנו נדמה לי שזיהיתי איזשהו קטע ווקאלי נעים, אבל הוא כוסה בכל כך הרבה ערימות של פרוגרסיב וטרייבל וכל זה, שבאמת כבר אין ישועה. גלובל אנדרגראונד ממשיכים בשלהם, אך מכיוון שמדובר בלייבל שכבר מזמן אינו אוחז באף נתח של חשיבות או השפעה, הרי שלהסתלבט עליו זאת כבר התעללות בחסר ישע.
ועוד תופעה מעצבנת לאללה: מכיוון שקיבלתי דיסק פרומו שיוצא לפני המועד הרשמי, בתחילת כל טראק וטראק בשני הדיסקים מופיע איזה קול של רובוט שמדקלם: "גלובל פרומו... גלובל פרומו... גלובל פרומו... גלובל פרומו... גלובל פרומו". הרגל מגונה בהחלט, אבל דווקא השתלב יפה באווירת הנדנוד הכללית.
הדיסק השני הוא "DJ Superstar, אסופה של רמיקסים מידיו של טיאסטו. וכצפוי, הבנאדם אכן מלך. אי אפשר להתווכח עם הטיפול הפגזי שהערסוואת מרביץ פה לקטעים: We all Made of Stars של מובי, Voyage של אייל ברקן ויהל (ברמיקס של טיאסטו זה וואחד שילוב שיכול לגרום להתקף לב), קטעים של המאסטרו עצמו וכמובן, איך אפשר בלי, Silence של דליריום, שהוא כבר בגדר קלאסיקת חמשושים מטורפת. הסיבה שאני נותן כאן כבוד לטיאסטו היא לא בגלל שאני אוהב את המוזיקה שלו, אלא דווקא בגלל שאני מעריך אותו כמי שיודע לעשות חיים. יש בקטעים וברמיקסים שלו איזושהי שמחה וששון שלא מצאתי בדיסק הסט של דיפ דיש, לדוגמה, ובכלל טיאסטו נראה לי בחור צנוע שמאוד חשוב לו להעניק מעצמו, לעשות לאחרים טוב ולא להתבייש לתת לקהל שלו את מה שהוא רוצה ואוהב. בגלל זה המוזיקה שלו מאוד נגישה ומיידית ולוקחת את עצמה בסבבה. אני מציין את כל תכונות האופי האלה כמבוא לכמה מילים על הדיסק החדש של חמי רודנר, אולי ההפך הגמור של טיאסטו, ובכלל של כל דבר שהוא כייפי.
מעשה שהיה כך היה: מזה שבועיים המפיקה שלנו מבקשת ממשרד יחסי הציבור של חמי רודנר שישלחו לנו את הדיסק החדש כדי שנוכל לפרגן לו איזו התייחסות, לאחר שעותקי פרומו נשלחו כבר מזמן לכל העיתונים ולכל האתרים וגם זכו למנה נכבדת של קטילות. בכל פעם היא זכתה לתירוץ אחר: "זה בדואר...מה, איך לא קיבלתם?....אוי, אין לי עותקי פרומו...אני אבדוק ואחזור אליך". כאשר המשכנו להתעקש, שהרי דיסק חדש של חמי רודנר הוא בגדר אירוע תרבותי שאסור לעבור עליו לסדר היום בלי התייחסות נאותה, התוודתה היחצנית: "קיבלנו הוראה מגבוה להעביר את הדיסק לוואלה רק אם איתי נאור* כותב עליו". אני מאוד נעלבתי והחלטתי לעשות מעשה הלכתי לחנות התקליטים הקרובה אל ביתי, ובאחת הסיטואציות הכי משפילות שקרו לי בחיים (אפילו יותר מהפעם שהייתי צריך לקנות לאמא שלי את האוסף הכפול של ברברה סטרייסנד), נאלצתי לבקש מהמוכרת עותק של "חמלה" ואפילו לשלם עליו מכיסי הפרטי. אוי לבושה (שלושים שקל! בכסף הזה הייתי יכול לקנות שניים-שלושה עותקים של ביר 7 או לשבת על שני גולדסטאר בפרילנד ולחכות שחמי יגיע). אחרי חוויה כזאת אתה לא באמת יכול שלא לגשת לדיסק הזה בפנים חמוצות. ומסתבר ש"חמלה" הוא אכן דיסק חמוץ.
לדיסק מצורפת חוברת ובה מופיעים הטקסטים של השירים כאשר הם מנוקדים, דבר שאמור להעיד על כך שחמי רודנר לא סתם כותב שירים, הוא משורר (ואפילו מבצע שני שירים למילותיו של אלתרמן וכך אונס את הסיטואציה לפיה, לכאורה, הוא עשוי להיות ממשיך דרכו הרוקיסטי). הטקסטים, כרגיל, זחוחים, מליציים, מאוד-מאוד רציניים, רגשניים עד כדי היסטריה: "חזרתי היום, נשבע לך שחזרתי מהגיהנום, ואת רודפת בצע אהבה, אתן לך שוחד, אשלם לך בעירום" (לא, בבקשה לא), "בהיסח פתחתיו אך בסך הולכתיו, אלי קבר גולגלתא הרם, ועורבים טעמו נתחים מבשרי" (שיזהרו שלא ייתקע להם איזה חמי בגרון). יש כמובן גם טקסטים על המצב, מראי מקום תנ"כיים בשביל הפאסון וכמות נכבדת של פלגיאטים אלתרמניים בזיל הזול. בסך הכל, קורע מצחוק, כמו בשורות: "שמישהו יכבה ת'טלוויזיה, שמישהו ישמיד את המחשב, איך זה שאפילו לשלט אנ'לא מגיע, אבל לשלוט בעם אדע היטב".
את המוזיקה לא כל כך הבנתי, אבל לרגעים נתתי לה ליהנות מהספק שמא מדובר כאן באיזושהי צורה של לואו-פיי ולא חאפ-לאפ רוק ישראלי טיפוסי שהוא קצת מכל דבר, אבל בעצם שום כלום. אני אוהב את הרגעים שבהם חמי מנמיך את הקול שלו ועושה כאילו הוא טרובדור זה בהחלט משהו לחשוב עליו. בסך הכל, בניגוד לדעת רוב המבקרים, אני לא חושב ש"חמלה" יותר גרוע משני הדיסקים הקודמים במה שנקרא "הטרילוגיה". חמי רודנר נהנה להתבוסס במיצו שלו, אם בטקסטים ואם בלחנים חמורי הסבר והממש לא מרגשים, ואני לא מוצא סיבה להתרעם על כך באופן יוצא מגדר הרגיל, אלא רק על המחיר הגבוה של הדיסק.
* איתי נאור מבקש למסור בתגובה: "הסיבה היחידה שאנשיו של חמי רודנר ביקשו שאהיה זה אני שאכתוב על אלבומו החדש, היא שאני מבקר הרוק הטוב בארץ".