"מיכל ינאי היא קתרין דנב הישראלית". נשמע מצחיק, הא? ואריק שרון הוא מהטמה גנדי של המזרח התיכון. אז תצחקו לכם עד מחר, אבל יש אמת בפרסום. "תמונה קבוצתית עם אשה" יציג לפניכם מיכל ינאי שלא חלמתם להכיר: אחרי חמש דקות ייעלם מזכרונכם "הקרנבל של מיכל", אחרי רבע שעה יטשטשו עקבות "מזל טוב", ולפניכם תעלה ותבוא מיכל ינאי גדולה מהחיים, מיכל ינאי כאשה מהסרטים, אשה עם תמונה קבוצתית.
לאשה שאותה מגלמת ינאי קוראים אירית. התקופה: שנות השישים בארץ ישראל. אירית נכנסת להריון מבעלה הבדואי, הם נפרדים. והנסיבות מאלצות אותה למסור את בתה לאימוץ. אירית עוזבת את הארץ וממשיכה לחיות בצל הטראומה.
סיפור אישי ואנושי על אשה פרה-פמיניסטית, שהפסיביות והמשיכה שלה לגברים אלימים לא גורעת מהרושם שהיא מותירה ולא מבטלת את הכוח ואת הקסם שלה. מיכל ינאי כאירית - נוסעת לה לבדה באוטובוס בפריז, או אפילו יושבת על כיסא נדנדה בדירת חדר בחיפה -בהחלט מרשימה לא פחות מגיבורה של סרט גל חדש צרפתי מוצלח.
אבל עכשיו לא שנות השישים, ואנחנו לא בצרפת. יצחק רובין לא שוכח את זה. הישראליות נוכחת בסרט כל הזמן - דרך הקונפליקט של הרומן עם הבדואי, דרך המשפחה הרומנית המאופיינת בקרירות המתקראת לרוב פולנית, וכו'.
העכשיו נכנס אל הסרט בצילומים דוקומנטריים שמשתלבים בסרט מבוים. בחלק הדוקומנטרי מספר רובין לחבריו את סיפורה של אירית (העלילה מבוססת על סיפור אמיתי) ונפגש עם אירית האמיתית. כאן מתחילה הבעייתיות.
החברים של רובין הם חבורה של כל-ישראלים שיושבים על כיסאות כתר פלסטיק בגינה ומגיבים על הסיפור בצורה הכי ספונטנית שאפשר. יש בנוכחות שלהם משהו מדליק ונכון - הם נמצאים שם על תקן המקהלה היוונית: מרגישים, חושבים ועוברים תפניות עבורנו, עבור הקהל. הם גם מציירים לפנינו את התמונה העגומה של היום מול אז, של איך שום דבר לא השתנה. הצרה היא שזה עשוי קצת בטעם רע.
קודם כל, האינטונציה של רובין (שבה הוא מגולל לפניהם ולפנינו את קורות אירית) היא פשוט בלתי נסבלת עד מגוכחת; משהו בין יוסף המספר ליומני כרמל. אולי הוא רצה לשמר את מוטיב הדרמה היוונית, אולי הוא פשוט מדבר ככה. בכל מקרה - זה מעצבן.
הבעיה השנייה היא בסגנון העריכה הגמלוני. הסרט הזה קוצר לאחרונה מ-120 דקות ל-98, בהמלצת החברה שמפיצה אותו בצרפת. אני הייתי מקצרת אותו בעוד רבע שעה לפחות - מורידה ממנו זנבות שוטים מיותרים שמתמשכים הרבה אחרי הפאנץ', הייתי מסלקת כמה אפקטים שהיו מביישים גם את הטלוויזיה הקהילתית, ובעיקר מצמצמת את הכמות הבלתי נסבלת של כתוביות מעבר מסוג "כעבור שלוש שנים" שמציפות את הסרט, לפעמים בזו אחר זו, וגורמות לצופה לתהות שמא מדובר בכלל בספר.
כל הבעיות האלה נובעות, להערכתי, מאיזושהי השקפה קצת נאיבית, על פיה לסיפור האמיתי יש איזשהו כוח משלו. כאילו שלאירית האמיתית, למה שקרה לה באמת, ולאופן שבו רובין סיפר לחברים שלו "באמת" את הסיפור, יש מעמד גבוה מלעלילה בדיונית. ברגע שההתעסקות היא בזיכרון, במשהו שכבר היה, או ברגע שהכנסת מצלמה, אמרו כבר לפני - זה כבר בדיוני בכל מקרה. הסגנון הדקומנטרי, או זה של "מבוסס על סיפור אמיתי", הם רק עוד סגנונות בדיוניים, מני רבים, שמנסים לגעת בממשי. הכוח שלהם תלוי באופן העשייה, ולא נובע מעצמו.
יכול להיות שהכל נובע מבעיות טכניות, שכן הסרט נעשה במימון עצמי. אולי זה סתם בגלל חוש טעם מיושן נורא. בכל מקרה - כל אלה לא הצליחו להרוס לי את הצפייה בסרט ולבטל את הכוח של הסיפור האנושי, של הקולנועיות במובן הטוב והישן. עם שרון אלכסנדר בתפקיד משנה דרמטי בלתי נשכח, ועם ההפתעה הגדולה, מיכל ינאי, שאני גאה לזכות אותה, בזה הרגע, בתואר הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי.
מטמורפוזה
12.6.2003 / 10:50