שאול

אם אודי הוא נציגן המובהק של האליטות החדשות, הרי ששאול ברגר הוא האליטות הישנות: אשכנזי, נקי כפיים, איש ספר, אידיאליסט, נאיבי, שמאלן, מקריח ומכריס, איש תיאטרון, בוהמיין. במילים אחרות, שאול הוא לוזר. ימיו היפים מאחוריו, הוא התחתן עם האשה הלא נכונה, נקלע לקשיים כלכליים, איבד את השארם ואת הכריזמה. בשוק האפור מסתלבטים עליו, אשתו מקרננת אותו, החבר לשעבר משפיל אותו, המכנסיים מתקשים להיסגר. הוא שייך לעבר. נכון לשנת 2003, שאול ברגר הוא סוס מת. אימפוטנט. הוא מתקשה להסתגל לחוקי המשחק החדשים – קפיטליזם, רייטינג, שחיתות ונובורישיות - ומתרפק על האהבה הראשונה מלפני 25 שנה. על פניו נראה היה כי מדובר בליהוק כושל. דן תורן, כמי שהתחיל בתור מלך הכיתה ב"בחינת בגרות" והמשיך לאזורי השוליים של סצינת הרוק המקומית, עם קעקוע גזעי על זרוע שמאל, הוא לכאורה בחירה תמוהה לתפקיד מנהל תיאטרון הכוכב. אולם למעשה מהווה דמותו של שאול ברגר משל מדויק על דור שינקין של שנות השמונים והתשעים, או אם תרצו על השמאל הישראלי, שהלך לישון עם חלום על ישראל היפה, על תרבות, ערכים ורוקנרול, והתעורר בתוך טלנובלה, עם שטיח טורקי ואשה משומשת בפיג'מת סאטן אדומה. האם בתוך המשוואה הזו מיכל שחורי היא תזכורת לאופטימיות שלפני רצח רבין?