מועדון לקוחות

האלבום הזה נשמע לי מוכר. יכול להיות שזה בגלל שלפני כמה חודשים הורדתי אותו מהאינטרנט בלי המיקסים הסופיים והרבצתי איזה האזנה פיראטית (הריעו לגנב). יכול להיות שזה בגלל שאומרים שהוא מזכיר תקופה קודמת של הלהקה (אבל נראה לי שלא). יכול להיות גם, בסופו של דבר, שזה בגלל שהוא הותיר אותי עם אותה מחשבה שיצאתי איתה מכל האלבומים של רדיוהד בשנים האחרונות (לכאן רציתי להגיע).

האוהבים האמיתיים של רדיוהד לא זנחו אותם אחרי שהם הפסיקו להקליט שירי גיטרות. הקהל האמיתי של רדיוהד נשאר איתם כשהם שינו את עצמם, עשו פליפ פלופ ויצאו עם "או.קיי קומפיוטר". למעשה, אל הגרעין הזה, הקשה, הצטרפו פתאום עוד הרבה מאוד אנשים אחרי שיצא "או.קיי קומפיוטר", שהפך אותם ללהקה הטובה בעולם. חוג האוהבים האמיתיים הזה של רדיוהד, גדול מאי פעם, נשאר אדוק גם כשהוציאו את "קיד איי", ואחריו את אלבום הקאט-אאוטס "אמנזיאק". מועדון המאמינים של רדיוהד נשאר נטוע, כמובן, גם עם צאתו של “Hail To The Thief", האלבום החדש.

זה האלבום הרביעי של רדיוהד שאני כותב עליו. מאז שנת 2000. אני מרגיש קצת מופגז, וקצת נעלב בשם ניל יאנג (לא יודע מה קורה לו בחצי שנה האחרונה). וההרגשה שאיתה אני תקוע מאז שיצא "קיד איי" היא שרדיוהד קטנה על המעריצים שלה. היא מנסה לעשות להם גיבושונים, להעביר אותם תלאות, לסבך אותם – והם עדיין מעריצים בסוף היום. היא מנסה להקשות – אבל לקונים זה עדיין קל. גרעין האוהבים של רדיוהד נשאר גדול וחזק, ונדמה שזה לא משנה עד כמה המוזיקה שהם עושים היא חרא.

והיא לא. "קיד איי" היה אלבום טוב למדי. בטח שיותר טוב מ"או.קיי קומפיוטר" המשמים. היתה בו אסופת שירים טובה, חודרת ומספקת. ב"אמנזיאק" היה כבר יותר מדי מהדברים הרעים של אחיו הגדול. הוא גם הותיר אצלי איזה הרגשה של קיבעון, שנדמה לי שלא היתה נשארת באוזן אם הניסיון הזה היה מסתכם ב"ילד א". ובכל זאת, כולם (חוץ ממי שמעולם לא אהב את רדיוהד) מרוצים.

וזו, דרך אגב, הסיבה שרדיוהד כל כך מסכנים. העצבות שלהם היא לא סתם תכסיס לקידום מכירות – היא מבע אותנטי של הבעסה שנובעת בעקבות האהבה המטורפת וחסרת הפרופורציה שנשפכת עליהם, לא משנה מה וכמה. אין מה לעשות, מסע הסגידה ויחסי הציבור שהורם ל"או.קיי קומפיוטר" הוא לא משהו שאפשר לצאת ממנו בכמה דקות, או שנים. זה משהו שנתקע. כשרדיוהד ניסו לארגן מחדש את העניינים, לזקק את מאגר המאזינים שלהם – הם קיבלו אותה בהפוכה. העולם עדיין אוהב אותם. ואפילו יותר מתרגש מהאקספרמנטליזם הנהדר. מצחיק, אבל יש לי תחושה שאם רדיוהד היתה עושה אחרי "או.קיי קומפיוטר" בדיוק את אותו האלבום, מקליטה לו המשך ישיר – יכול להיות שדווקא אז היו קוטלים אותה מכל הסיבובים. אני יודע שאני הייתי עוזר במטלה (למרות שבדיעבד, אולי הייתי צריך לחשוב על המשמעויות האחרות של העתיד, אלה שקורות כרגע, ולהפגין מעט גדלות רוח).

וכאן אנחנו מגיעים בדיוק לנקודה שבה תום יורק מכריז ש"כיפאק לגנב" הוא "או.קיי קומפיוטר 2". סוג של חזרה למקורות. שרדיוהד היא שוב "להקת פופ". יכול להיות שזה נשמע לו מגניב להגיד את זה, ואני כנראה יודע שזו הדרך שלו להתבדח עם עצמו באמצעות תקשורת ההמונים, אבל זה הביא לקרקור חסר סוף בנוגע לחזרתה של הלהקה מהכפור לעידן חדיש ומרגש. הייל טו "הייל טו דה תיף".

רדיוהד לא חזרה משום מקום. הם לא חזרו לשירי גיטרות, למרות שחד-העפעף הבטיח ככה אחרי "אמנזיאק", ולמרות שבתחילת הדיסק שומעים גיטרה מתחברת למגבר. הם לא חזרו ל"כתיבת שירים מסורתית יותר", למרות שיותר קל לזהות איפה מתחיל הבית ונגמר הפזמון. הם לא הולכים אחורה כשם שהם לא מדשדשים במקום ולא ממשיכים קדימה. הם פשוט עושים את העניין הזה שלהם, שכנראה מדליק אותם בארבע השנים האחרונות, ושיוצר הד מוגזם למדי של השתוממות. האמת היא שרדיוהד פשוט כבר לא זרה בעולם שלה. היא נשמעת שם הכי טבעי, ומתפנה לשוב ולהציג כמה שירים מעולים.

אין פה שום דבר שסמלס לייק סטריט ספיריט, אבל יש כמה וכמה רגעים שחודרים ונתקעים. ויש קצת גיטרות קונבנציונליות, ותופים אמיתיים. והחבר'ה מוכיחים גם איזשהו גרוב, שכנראה יש להם. תגובת נגד-חשיפת יתר-אב טרי: אפשר לדמיין איך נשמע התקליט הזה, והוא נשמע לא רע. והרבה פסנתר. והחזן תום יורק בכושר נהדר. והמשך הקטע הזה, שנובע ממחשבה שזה קול להעמיס על השירים עוד ועוד ועוד. רגע, נייג'ל גודריץ' – זה לא הבחור שמפיק לטראביס?

במקרה יצא שהשיר החביב עליי באלבום הוא "Backdrifts", מה שהביא אותי למסקנה מסוימת, שבאופן אישי אני נגנב מההרמוניות ומהדברים היפים שעושה מר יורק, אבל ממש לא מכל הפצפוצים והרעשים הסינתטיים ברקע. למעשה זה די מעיק, ואני קורא לכך שאווירת הפרוטי לופס הזאת תיפסק מיד. תבינו, אני יכול להתרגש ממה שקורה אצל רדיוהד, אבל כבר לא מסוגל להיגנב מהאקספרימנטליזם. מוצא את זה לא סוחף בגרוש, ורק בגלל שזה פשוט ככה, לא מאיזו בחינה שורשית קונספטואלית (כי לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי בסיני, מטולטל לחלוטין עם "Idioteque" בדיסקמן אקראי עם אוזניות מחונטרשות בדיסטורשן – מה שמרמז שבעבר הדבר נעשה בצורה מוצלחת).

הנסיונות של רדיוהד מעניינים לי את התוכעס. מה שמעניין אותי זה השירים. לרוב הלהקה הזאת מצליחה להתעלות מעל הרעש הנוראי שמופק מכל תזוזה שלה ומקליטה כמה שירים טובים. אני יכול להרגיש מסופק מזה באיזשהו אופן, אבל לא כמו שארגיש ביום שהאובריאנים באמת יחברו את הגיטרה למגבר.