רשות הדיבור לאסיר מספר אישי 7305627

שוב ככה סתם. שוב ושוב ושוב ושוב. שוב פיגוע, שוב הרוגים. שוב הרגשה של כישלון: אם הייתי משקיע יותר, פועל יותר, אולי כבר היינו יוצאים מהשטחים, אולי צה"ל היה מגן כבר על גבולות ישראל ולא על המתנחלים, על תל אביב ולא על חברון. זה נורא שאזרחי המדינה משלמים בחייהם על מדיניות הממשלה.

במעצר הפתוח אני די מנותק מהעולם, ורק יומיים אחרי נודע לי שאחד ההרוגים בפיגוע בפאב בתל אביב היה אח של בחור מהשכבה, מישהו שלמד איתי מכיתה א' ועד ח'. פרט טריוויה חסר משמעות, כי מה, האחרים שמתו שם, או אלו שמתו בשבוע לפניהם, או שימותו בשבוע הבא, אין להם אחים ומכרים של אחים? זה פשוט עניין של מקריות. אם באותו יום היה מרגיש רע והולך מוקדם הביתה, יכול היה כל החיים לספר איך כמעט מת בפיגוע. אבל הוא הרגיש טוב.

האשמה, בכל אופן, היא כמובן לא בו, כי איך היה יכול להבדיל ולהבחין שהטרוריסטים הם טרוריסטים ולא סתם אנשים שבאו לשמוע אותו מנגן? האשמה היא באנשים שנותנים לזה להימשך, באלו שקברי הצדיקים חשובים להם יותר מחייו של רן ברון, אבל גם בי, שלא עושה מספיק, שלא מצליח לשנות.

כאילו בלי קשר לרן ברון, שכמעט כולנו הכרנו, החלטנו חמישתנו - אדם, חגי, מתן, נעם ואני - לדחוף את האף הסרבני שלנו לפולמוס הציבורי שמתנהל בחברה הפלסטינית, בתקופה האחרונה ביתר שאת, וליזום מכתב פתוח של סרבנים הקוראים לעם הפלסטיני להתנגד להמשך הטרור. נקודת המוצא היא שכאנשים שמסרבים לקחת חלק בדיכוי העם הפלסטיני ובשמירה על ההתנחלויות ומוכנים לשלם על כך מחיר אישי כבד (השבוע אני סוגר שישה חודשים עצורים), אנחנו שותפים של כוחות השלום הפלסטיניים, ואויבים של הכוחות המתנגדים לפשרה – המתנחלים וארגוני הטרור. מתוך נקודת המוצא הזו צומחת הקריאה להתנגד להרג אזרחים, ומנומקת בכך שהטרור מזיק למאבק לסיום הכיבוש ולשלום, ובכך שהרג חפים מפשע אינו מוסרי.

בינתיים חתומים על המכתב הממוען לעם הפלסטיני כמעט מאה סרבנים מתנועות הסירוב השונות – סרבנים מ"תנועת השמיניסטים", מ"יש גבול" ומ"אומץ לסרב". עוד לא לגמרי בטוח, אבל כנראה שתהיה למכתב תהודה די גדולה בעולם הערבי: הוא יתפרסם במלואו בשני היומונים הפלסטיניים העיקריים, בעיתון הכי חשוב שיוצא בתפוצה עולמית בארצות דוברות הערבית, בתחנת הטלוויזיה אל -ג'אזירה ובעוד כמה כלי תקשורת. אולי אפילו תהיה לו קצת תהודה בארץ. מי יודע, אולי הוא אפילו יתרום לשינוי של דרך המאבק הפלסטינית, למאבק לא אלים.

מכתב גלוי לחברינו הפלסטינים למאבק נגד הכיבוש, מאת סרבניות וסרבני מצפון ישראלים:

חברים יקרים,
אנו החתומים מטה היננו סרבני כיבוש. חלקנו סירב להשתתף כלל בצבא הישראלי, שאנו רואים בו מכשיר בידי מדיניות הכיבוש הנפשעת של ממשלת ישראל, וחלקנו סירב לשרת כחיילים בשטחים הכבושים. כולנו משלמים מחיר אישי כבד על בחירתנו, ורבים מאתנו נאסרים בכלא הצבאי החל מכמה שבועות ועד חודשים רבים. אנחנו חלק מתנועה רחבה בישראל, תנועה של נשים וגברים, יהודים וערבים, הפועלים נגד הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני. בתור חברים למאבק, הרגשנו צורך דחוף לפנות אליכם בנושא שמעסיק את כולנו: ההתקפות שמבצעים ארגונים פלסטיניים נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע.

בכל סכסוך קשה לראות את הצד השני, אך כמו שעלינו לזכור שרובם המוחץ של הפלסטינים אינם משתתפים בפיגועים, עליכם לזכור שרוב הישראלים אינם חיילים של הכיבוש. בפיגועי ההתאבדות של הארגונים הפלסטינים בישראל נהרגים אזרחים חפים מפשע - ילדים וזקנים, נשים וגברים, יהודים, ערבים ומהגרים, תומכי הכיבוש ומתנגדיו. פעולות אלה אינן מוסריות.

עם זאת אנו יודעים שלא הפיגועים הם הסיבה לכיבוש, כפי שחושבים ישראלים רבים. אך ההרג הקר, חסר האבחנה והאקראי הזה מבעית כל כך את רוב הישראלים, שמלאכת הצדקת הכיבוש על ידי שרון וחבריו נעשית קלה. הפיגועים משניאים את הפלסטינים על אזרחי ישראל (ועל אחרים בעולם) ועוזרים לשכנע אותם בנחיצותו של המשך הכיבוש; וכך כל פיגוע מרחיק את היום שבו הישראלים יבינו שהכיבוש חייב להיגמר.

איננו חיים תחת כיבוש. איננו יודעים מה זה לחיות חודשים ושנים תחת עוצר וסגר, משוללי עבודה והשכלה, כבוד ועצמאות. אנו יכולים רק לתאר לעצמנו את עוצמת הזעם והייאוש שהכיבוש מעורר בקרבכם, ולנחש עד כמה קשה לכם להסתכל מעבר למדיו של החייל בדחפור, במחסום, במסוק ולראות אדם. אנו מסרבים להיות חלק מכוחות הכיבוש גם כדי שתוכלו לראות בישראלים בני אדם כמוכם, שנאבקים, מתקשים ולפעמים מתגברים. אנו הסרבנים לוקחים אחריות על המתרחש בחברה הישראלית במעשה התנגדות מוצהר, ואנחנו מוכנים לשלם על כך מחיר. המחיר שאתם, חברינו למאבק בצד הפלסטיני, עלולים לשלם, הוא גבוה בהרבה, אך אנחנו מאמינים שתהיה בעדו תמורה.

מאבק פלסטיני ללא פגיעה באזרחים יהיה מדויק הרבה יותר, מאבק שפוגע בכיבוש ישירות. עצרות עם, שביתות כלליות, פעולות משותפות עם תנועת השלום הישראלית – כל אלה הן פעולות התנגדות יעילות בהרבה מכל מתאבד. צבא הכיבוש יגבה ללא ספק מחיר דמים, אך עד מהרה ייווכח העולם שאין בכוח הקליעים לעצור את העם הנלחם על חירותו. נצחונו של המאבק נגד הכיבוש יהיה נצחון הצדק והשלום – נצחונם של הפלסטינים ושל הישראלים.

בכבוד רב,
החבר'ה מהצד השני של הקו הירוק