מרכלים על רבין

מכיוון שאינני ח"כ שלום שמחון הרי שאני מסרב להזדעזע מהראיון שערך גיל ריבה עם גאולה עמיר. אין סיבה מהותית להרים גבה על כך שדווקא ריבה הבלונדיני הוא זה שמראיין את אמו של רוצח ראש הממשלה. בכל הנוגע לראיונות טלוויזיוניים בכל נושא ותחום, אני מעדיף את הגישה האוחצ'ית של ריבה על פני התוקפנות של שלי יחימוביץ', הלאומנות הדוחה של גדי סוקניק או הרצינות המצחיקה של אילנה דיין בכל יום בשבוע.

אבל זה, כמו שאומרים, ברמת העיקרון – השאלה היא האם העיתוי הוא נכון והאם מוצדק להפגיש דמות מסוגה של גאולה עמיר עם מי שעד לפני זמן לא רב ראיין את חנה לסלאו במושב האחורי של הלימוזינה. התשובה לכך היא דו סיטרית בעליל: מצד אחד, זה בהחלט מרגיש כמו זילות רייטינגית של אירוע טראומטי (ויאמרו השמאלנים – גיל ריבה רצח את יצחק רבין בפעם השנייה), ואילו מצד שני, יכול להיות שרצח רבין כבר מוכן להיות מנוכס על ידי תרבות הפופ והוא בדרכו לאבד ממעמדו הלאומי ולהפוך לעוד אירוע היסטורי שמצוטט בקומדיות מצבים, ממש כפי שקרה לרצח קנדי.

עוד שאלה היא האם הציבור ורגשות הציבור בכלל מוכנים שגיל ריבה החייכן, הלא ממלכתי, ייגע בנושא כל כך טעון בידי הג'וסי טרטל שלו. גאולה עמיר המתיישבת לה ב"פינת הכונפה" היא עניין משמעותי – בהתאם ליחס שלו כלפיה, ריבה עוד עלול להפוך אותה לדמות קאלט.

מכיוון שהקהל הרחב בישראל נוהג פעמים רבות לגלגל את עיניו כאשר הוא נתקל בתופעות אשר נוגדות את המזג הקהילתי שלו, אזי שאני מוכן להמר שאמש צופים רבים ישבו בבית והיו פשוט מ-זו-ע-ז-עים. והאמת היא שלא כל כך מגאולה עמיר כמו מגיל ריבה, אישיות שלא תואמת את המודל הטיפוסי של המראיין הרציני, ובכך כבר גוזרת על עצמה נחירות בוז מצידם של אלו שצורכים את האקטואליה שלהם מפיהם של אנשים שמנים עם קול נמוך.

לטובת הפורמט החדש שבו הוא מראיין אנשים שהם לא צביקה פיק (בשבוע הבא: אביבה גרנות. סו אייטיז), גיל ריבה שינה קצת את הטון והחליט להוסיף מימד של עומק אישי כדי שלא יגידו שהוא עושה צחוק מהעבודה: בפתיחת ובמשך הראיון עם גאולה עמיר הוא משלב הגיגים אישיים ולאומיים מאוד מביכים ורדודים. אם כבר גיל ריבה, אז שיהיה עד הסוף – אנחנו לא צריכים שהוא יעמיד פנים שהוא עמוס עוז.

הראיון עצמו היה נעים: ריבה שיחק עם גאולה את משחק האסוציאציות והיה מאוד נחמד ואדיב. גאולה הגננת היתה אף היא כולה סבר פנים יפות. התשובות לשאלותיו של ריבה היו קצת פחות נעימות: רצח רבין הוא "המקרה", גאולה לא מתחרטת על מעשי בנה כי הכל בידי הקדוש ברוך הוא, אבל היא מוכנה להודות ש"זה לא בסדר מה שהוא עשה". תוך כדי הראיון הופכים גם גאולה וגם ריבה, באמפתיות היתר השינקינאית שלו, את יגאל עמיר לקורבן האמיתי של כל הסיפור. גיל ריבה שואל את גאולה מה הכי כואב לה כשהיא רואה את יגאל בכלא, ואילו גאולה פוצחת במונולוג מרגש: "זה היה כל כך באופנה לשנוא אותו בלי לדעת עבור מה", "אם היטלר היה חי היום, יגאל היה עולה עליו כי יש כאלה בתקשורת שמתייחסים אליו כצורר הלאומי", "יגאל לקח על עצמו יותר מדי, הוא החליט החלטה קשה מדי". ריבה מתעניין יותר בצד האנושי של האם ומוותר על האצבע המאשימה. ואכן, גאולה עמיר מתגלה כאשה שהרגשות האמהיים שלה קודמים לכללי המוסר הכי בסיסיים.

בדיעבד לא בטוח שהיתה חשיבות לכך שהיה זה דווקא גיל ריבה. מראיין אחר היה אולי לוחץ יותר ומזעיף פנים (שהרי ריבה היה מתנחמד גם לשטן עלי אדמות), אבל התוצאה היא אותה תוצאה ברורה – הראיון הזה רק חיזק את העובדה שיגאל עמיר מעולם לא באמת הפך כאן לאיזשהו סימבול דמוני לדראון עולם קולקטיבי. זה סתם עוד מישהו שגיל ריבה יכול לרכל עליו בכיף – וחלקים מהראיון אכן נראו כמו שיחת דודות חביבה על איזה חמוד יגאל היה כשהיה קטנצ'יק – מבלי שתוזכר ולו פעם אחת, ולא בקלישאות שלמה ארצי, אי הלגיטימיות הנוראה של הרצח שביצע. "לקחי רצח רבין" הופנמו רק ברמת הזיכרון הממלכתי, המתחייב, הבלתי נמנע. ריבה "זוכר" את הייצוג המרוחק של רצח רבין, אבל כשהוא מתיישב מול גאולה, ההווה שלה מנצח.

במיוחד היום, כאשר מפלגות הימין נהנות כל כך למעוך ולדרוך על שאריותיו של הסכם אוסלו ואריק שרון ומקורביו מצהירים שהם משלמים את טעויותיה של מפלגת העבודה, יגאל עמיר מוכן להידמות אצל הציבור הרחב והמפוחד לנביא ולא לפושע. אי לכך גיל ריבה מכשיר את השרץ. הראיון ניסה לקרב את רצח רבין אל קרקע פחות נשגבת, יותר אנושית, במובן הזה בהחלט יותר פופית, שמדברת בשפה צעירה ובגרוב הרבה יותר משוחרר. התוצאה בסופו של דבר רק סייעה להתמוססות של הזיכרון ולעיוותו: גאולה עמיר אשה נחמדה, יגאל עמיר הוא הקורבן שניסה להזהיר. ורבין? תראו לאן הוא הביא אותנו.