טראנסגרסוואתים

לפעמים, לאחר קריאה של טקסטים תיאורטיים של הוגים צרפתים, יש לי תחושה שהסופר ניסה ככל יכולתו להתעלל בי, לגרום לי להרגיש שאני צריך ללמוד את הלך המחשבה שלו לפחות ארבע-חמש שנים לפני שבכלל אחשוב לפתוח שוב ספר שלו. מבחינה זו, "תיאוריה של הדת" (רסלינג) הוא דוגמה אידיאלית לכתיבה קשה, מעצבנת ומעורפלת, המניחה שהקורא לא רק מצוי בנבכי הדיון הפילוסופי של הגל וניטשה, אלא גם שהוא מוכן להשקיע שעות על גבי שעות של קריאה במשפט יחיד כדי להבין רעיון שאינו תמיד כל כך מסובך. זה, לטעמי, מצער. זה מצער בעיקר, כי למרות הנטייה לבטל סוג כזה של דיון תיאורטי בתור נונסנס פסבדו-אינטלקטואלי, הטקסט של ז'ורז' בטאיי זרוע באמירות מעניינות ומפתיעות.

למרות גישתו של הכותב, המציג בכל עמדה את שלילתה המובנית, את שלילתה של השלילה וכן הלאה כמעט עד אינסוף, ניתן להציג באופן סכמטי חלק מטיעוניו. נקודת המוצא שלו היא כי האדם, מעצם טבעו, מנותק באופן רדיקלי מהצד החייתי שבהווייתו, מסוג של קיום שבו העולם החיצוני אינו מובחן מהיחיד על ידי "סדר של דברים", על ידי חלוקה של אובייקט וסובייקט. ניתוק זה מהעולם, שמהווה אולי את הבסיס של התודעה האנושית שאנחנו כה מתגאים בה, מהווה למעשה אובדן של אינטימיות של האדם עם העולם – במקום לחיות כחלק אינטגרלי מהעולם, אופן שהוא מדמה אותו ל"מים בתוך מים", האדם יוצר הבדלים, היררכיות, חפצים.

אך האינטימיות של האדם עם העולם, לפחות בעולם הארכאי, ניתנת היתה לגישור לפחות בהתפרצויות זמניות, שלהם קורא בטאיי רגעים "טרנסגרסיביים", רגעים שבהם האדם מוחזר באופן רגעי לאינטימיות של קיומו, לרגעי הקרבת הקורבנות. בסוג זה של אלימות, המאיינת את הדברים – שהרי אנו מזדהים עם הקורבן, שהופך מ"דבר" שימושי כמו סטייק בפוטנציאל, לרגע של בזבוז ראוותני שמבטל במידת מה את היותו "דבר" – אנו חווים את אפשרות חזרתנו לחיק האינטימיות. האלוהי, במובן זה, היה פעם המגשר בין עולם האינטימיות האבודה לבין עולם הדברים והחלוקות. אך האדם התבוני סילק בשלב מוקדם את האינטימיות מהאלוהי. אל הנקמות הישן והטוב, שאפשר את רגעי הטרנסגרסיה האינטימיים, הפך לאל התבונה, שהאלימות שהוא מפעיל – באופן פרדוקסלי – היא זו של ביטול האלימות. האלימות, ויחד איתה הקדושה, נדחקו אל תחומי החול.

טיעונו של בטאיי ממשיך להתפתל לו במחוזות המיתיים של ההיסטוריה, עם משפטים כמו "לפרדוקס הטרנסצנדנטיות של האינטימיות נודע ערך רב, ערך הקשור בשלילה הגמורה של האינטימיות הנתונה שהטרנסצנדנטיות מהווה", שאיתו – למרבה הזוועה – הוא פותח את אחד מתתי הפרקים. לבסוף הוא מגיע לדון בעולם התעשייתי-מדעי, עולמנו. עולם זה, עולם שבו הסדר של הדברים זוקק למדרגה שלא נודעה כמוה, שהייצור הפך בו את החפצים לחזות הכל, הוא הנקודה שבה ניתן לחפש מחדש את הטרנסגרסיה.

דווקא משום שהגענו למצב כה קיצוני, אנו יכולים לחזור ולהבחין באפשרויות הפתוחות בפנינו. אפשרויות אלו חבויות בחוויות קיצוניות, כמו אלו שהוא מנסה להעלות בספר אחר שלו שתורגם לעברית, "סיפור העין". ב"סיפור העין", המין והמוות שזורים לכל אורך הכתוב, הופכים לקיצוניים יותר ויותר ככל שהסיפור מתקדם, גובלים – ואולי משאירים את הגבול הרחק מאחור – בפורנוגרפיה נקרופילית. אך גם שם, כמו בספר זה, האופק האוטופי של האלימות היא השחרור מכבלי התבונה, מהפיכת העולם לסדרה של חפצים. עם זאת, קידוש האלימות הוא בעייתי, ובטאיי מודע לבעייתיות זו. שכן כאשר אנחנו מפעילים אלימות על האחר אנחנו לא רק חוצים את גבולות הדברים – אותו רגע טרנסגרסיבי – אלא גם הופכים את הצד המנוצח לחפץ, לעבד, לנכבש.

אולי בגלל הבעייתיות הזו מנסה בטאיי בסוף "תיאוריה על הדת" להגדיר מחדש את האפשרויות לטרנסגרסיה – הפעם בגבולות חיי היומיום. באמצעות מודעות לתפקידי הדברים ושימוש חתרני בהם (כמו למשל הפיכת שולחן העבודה לאתר שתיית אלכוהול), הוא מתאר אפשרות של האדם להגיע לרגעי הטרנסגרסיה גם ללא שפיכות דמים. מבחינה זאת, הספר מותיר על הקורא רושם אופטימי, דווקא בניגוד לכתוב באחרית הדבר המצוינת של חיים דעואל לוסקי.

ולבסוף, הערה קצת קטנונית. התרגום של עידו בסוק טוב מאוד, אבל מסיבה לא ברורה הוא נותן לעתים פירושים אישיים לקטעים שלא הבין. כך, למשל, הוא כותב על המושג "סניאסי", שמציין תלמיד שעבר טקס חניכה מתקדם במסורת היוגית, כי "ייתכן שהכוונה ל'סנוסי' – חבר כת מוסלמית קנאית בצפון אפריקה...". אם אתה לא יודע, אל תכתוב.