ממרחית

הפרומואים שרקו: "לא דיברתי עם בעלי". והיה בזה משהו מאיים (שכן אחרי שתיקה ארוכה, כל מילה היא סטירה) ומגוחך בו זמנית. בשביל הילרי קלינטון, אשה, לא לדבר עם הבעל זה העונש בה"א הידיעה. אבל זו הרי גם ענישה עצמית במיטב מסורת ההתקרבנות. גם קשה לדמיין את ביל קלינטון, גבר, סוג של אל בנדי, מתפתל מסבל בעקבות שתיקתה של הילרי.

זה היה אמור להיות מפגש פסגה בין שתי נשות קריירה, שלא רק משמשות מופת למאות אלפי נשים, אלא גם מבינות את זה ולוקחות על זה אחריות. קיבלנו שיחת נשים בגיל המעבר, שלא יצרה אף תובנה חדשה על שמונה השנים ההן, שנות הכהונה והשערוריות, על איך מנהלים חיי משפחה כושלים באור הזרקורים, איך מקדמים קריירה פוליטית עם בעל שעושה פאדיחות כמו ילד בעייתי.

ברברה וולטרס מראיינת את הילרי קלינטון בעקבות צאת ספרה האוטוביוגרפי. מן הסתם, יש טעם בראיון רק במידה ונשאלות שאלות שלא נענו כבר בספר, ראיון מילוי פערים. אלא ששתיהן נאחזות בספר כאברכיות בתנ"ך, כתיירות במפה.

אף שאלה נוקבת על העמדה הפמיניסטית לאור מעשי בעלה. שום חיכוך. שום ביקורת על ההתקפלות וההתפייסות האופורטוניסטית. מוניקה לוינסקי לא מוזכרת. לא נשאל מה ביל עושה כיום, מה הוא מתכנן. איזה נזק עשה לקריירה של הסנטורית. קלינטון כן נשאלת, שאלה ראשונה, אם תשקול להתמודד לנשיאות ארה"ב ב-2004. היא משיבה בסירוב נחרץ. היא נשאלת אם היא חושבת שב-2008, אולי אז, ארה"ב תהיה מוכנה לקבל אותה כמועמדת. בפער בין שתי השאלות מסתתרת ההבנה של וולטרס שהילרי לא רצה לא בגלל שאין לה אמביציה, אלא בגלל שהיא יודעת שתפסיד. או בגלל שהמפלגה לא מאחוריה. קלינטון עונה כמו פוליטיקאית, שבארה"ב יש הרבה נשים שמתאימות למשרה.

אחר כך הן מיד מדברות על ילדים ווולטרס מתנדבת לנמק את העניין העמוק של קלינטון בילדים (אמה היתה מאומצת), כאילו יש מקפצה אחרת לנשים בפוליטיקה, כאילו הן יכולות להגיע לשם דרך מעורבות בדלק-כסף-נשק ולא בילדים-בריאות-נשים.

מיד אחרי שהילרי משתפכת על סיפור היכרותה עם ביל ("הוא נראה כמו ויקינג") ומספרת על ההיקסמות הבלתי מסתיימת שלה מאצבעותיו הארוכות (בלי שמץ אירוניה או מודעות עצמית) צועדות בסך פולה ג'ונס, ג'ניפר פלאוורס וההיא, השלישית. הגורלית. קלינטון מומחית בלא לענות לשאלות ולהוציא אותך עם תחושת אינטימיות. היא מסתכלת עמוק בעיניים ומתניעה הנהון קטן שמבקש הסכמה. משהו בנוסח: את מבינה, ברברה? שמאפשר רק לעבור לשאלה הבאה. היא מורחת את וולטרס במומחיות של מכינת סנדביצ'ים משולשים לישיבות בנושא העצמה נשית.

"האמונה והתפילות עזרו לי", אומרת הדמוקרטית הכי ליברלית שישנה בבית הלבן על פרוץ משבר לוינסקי. היא טוענת שעשתה את זה (את התפילות) על הברכיים. היא מפרידה בין רגשותיה לביל כבעל וכנשיא מעולה. היא מספרת ברוגע איך רתחה מזעם. היא מסיימת את הראיון בקטע מהספר, על איך התחילו היא וביל לדבר בקולג', ומאז הם בשיחה מתמשכת כל החיים. מסתבר שהדיבור הוא ערך עליון. גם כשלא אומרים כלום. זה הדבר ששוללים כזכות-יתר למי שסרח. אלא שביל, כידוע, הוא איש המעש. ועם כל הכבוד לועידת בייג'ין, הילרי, שעוברת תאוריה בלי להתכונן, כשלה במבחן המעשי. מתוך אופורטוניזם? ברור שכן. הרי אי אפשר להפריד בין הבעל לנשיא, כי אי אפשר לקדם קריירה כאדם גרוש בארה"ב ובכלל. היא לא עונה על השאלה אם היא בוטחת בו במאה אחוז, ולכן אי אפשר לבטוח בה.