צורעס

הרבה מהדיסקים הישראלים החדשים מגיעים במארז מהודר. במארז מהודר הכוונה לכך שחוץ מקופסת הפלסטיק הרגילה, הדיסק נתון בתוך מין אריזת קרטון שעוטפת אותו ואמורה כנראה להעניק לו נופך חגיגי, אבל מצליחה בעיקר להעניק לו נופך מעצבן. זה מערים עוד מכשול בדרך להוצאת הדיסק מהקופסה, וזה משאיר אותך אחר כך עם חתיכת קרטון מעוצבת שאין מה לעשות איתה אבל לא נעים לזרוק לפח. זה אולי היה יכול להיות נסבל אילו מה שבפנים היה שווה את כל ההתעסקות, אבל לרוב הוא לא. האם הכוונה היא לכסות בצורה על העדר תוכן? האם יכול להיות שתעשיית המוזיקה הישראלית מרגישה באיזשהו מקום שהיא משעממת?

שלושה דיסקים במארז מהודר הגיעו לידי לאחרונה. הראשון מביניהם הוא "ריקוד ירח", הדיסק החדש של גידי גוב. כששמעתי שהוא יצא שאלתי בהפתעה אם גידי גוב עדיין מקליט, אבל אז גיליתי שלא מדובר בחומר חדש אלא בדיסק שמבוסס על המופע "גידי גוב שר ג'אז". חציו של הדיסק הוא קאוורים שגידי עושה לקלאסיקות של מוזיקה פופולרית שמשום מה אוהבים לכנות פה ג'אז, וחציו ביצועים של שירים שלו בעיבודים חדשים. רוב השירים שבאלבום, כמו "Heaven" של אלה ולואי, "Moondanc” של ואן מוריסון או "היה או אולי לא" הברזילאי, הם שירים יפים, אבל שלא באשמתם הם הפכו כבר מזמן לקלישאות. כשניגשים לעשות ביצועים חדשים לשירים כאלה צריך סוג מסוים מאוד של כישרון שיכול להפיח בהם רוח חיים. אחרת אין בכלל סיבה לטרוח. לגידי גוב אין את הכישרון הזה. התקליט שלו נשמע בעיקר כמו סשן ארוך של "שרים עם חברים" בלילה גוב, רק בלי החברים. מי שאהב את זה – יאהב גם את זה. אני לא.

מי שדווקא כן הביא חברים זה אושיק לוי. הם באו להופיע איתו במרכז ענב, בשתי הופעות שהוקלטו ושמהן יצא הדיסק "אבל כולם – אושיק לוי וחברים בהופעה חיה". כמו אצל גידי גוב, רוב השירים פה ישנים (יש כמה חדשים או לפחות שלא הכרתי). בניגוד לגידי גוב, אושיק לא עושה גירסאות כיסוי. עוד בניגוד לגידי גוב, אושיק לוי הוא זמר צנוע וסימפטי שתמיד נשאר קצת בצד, ולכן יפה לראות אנשים כמו ברי סחרוף, מיכה שטרית או קורין אלאל באים ושרים איתו בלי שיש לו תוכנית טלוויזיה. אבל צנוע וסימפטי זה לא מספיק. קודם כל – ואת זה חייבים לומר – הקול שלו כבר לא מה שהיה פעם. דבר שני - השירים הוקלטו בהופעה, בטייק אחד, וחלק גדול מהם הם תאונות סאונד שאני בתור מפיק מוזיקלי לא הייתי נותן ללוי להוציא החוצה. אבל אושיק לוי היה המפיק של עצמו ולכן לא היה מי שיגיד לו דברים כאלה. זה חבל, כי יש בדיסק גם כמה שירים יפים מאוד: "יונתן סע הביתה", שבעיניי תמיד מרגש וגם כאן, בביצוע עם אסף אמדורסקי; "אבל כולם", שיר חדש שלוי מבצע יחד עם מלחין הבית שלו נפתלי אלטר, שהצליח לחבר לחן שנוגע ושבעיניי מעביר את כוונת השיר יותר מהמילים; וגם "איפה טעינו", שבו מצטרף ללוי אביתר בנאי. אגב - את המילים של השיר הזה, ששואל איפה טעינו פה בארץ כשניסינו שיהיה בסדר ויצא חרא, חיבר זאב טנא. לאחרונה טנא הוסיף לשיר בית חדש ובו הוא מנסה לענות על השאלה (משהו בנוגע לעוד ע?ם). חבל שלוי ובנאי לא בקשו ממנו את המילים של הבית הזה.

אמדורסקי, שעם אושיק לוי עשה שיר, עשה לאריק סיני דיסק שלם. הוא הפיק, עיבד וניהל אמנותית את הדיסק החדש של סיני, "נאהב עד שנמות". אם אושיק לוי אף פעם לא היה במרכז הבמה אבל תמיד היה נוכח איפשהו בצד, הרי שאריק סיני היה פעם כוכב ואחר כך נעלם לגמרי. בעיניי יש לאריק סיני את אחד הקולות היפים במוזיקה הישראלית, ולכן גם כמה מהשירים הכי יפים פה. כשהוא שר את "ערב מול גלעד" עובר לי רטט ציוני בגב. הדיסק הזה, שאמור להיות דיסק הקאמבק שלו, הולך בכיוונים אחרים לגמרי (וזה כמובן מחויב המציאות), והתוצאה מוצלחת לפעמים אבל לא כמו שלדעתי היתה יכולה וצריכה להיות. אמדורסקי הפיק את השירים בפורמט כמעט אחיד: השירה חזק בפרונט, ומאחורה אווירה שיוצרים כלים אקוסטיים עם קצת אלקטרוניקה רכה. פורמט כזה מחייב שירים שהם לא סתם בסדר, אלא שירים טובים ומעניינים אחד אחד, ולא זה המצב. יש בדיסק הזה יותר מדי שירים שלא גורמים לך שום תזוזה כשאתה שומע אותם וששנייה אחר כך כבר שכחת שהם היו. ההתכוונות המיינסטרימית הטבעית של סיני לא מרשה נסיוניות גדולה מדי, אבל גם במסגרת הזאת אפשר היה לעשות בחירת שירים קצת יותר מעניינת – מילים ולחנים – וגם עיבודים שמעיזים יותר. ועדיין, כשהשירים טובים – ויש כאלה, למשל "מכור" שכתב עמיר לב ו"חבל שאת יפה" שכתב יהלי סובול – אריק סיני הוא מבצע מצוין. לדעתי מגיע לו יותר; הוא עוד ישוב.

לשלומי ברכה דווקא לא יכולה להזיק היעלמות לצורך קאמבק. זה די ברור כששומעים את הדיסק החדש שלו, "צ'אפלין צ'ארלי", שאמנם לא הגיע מהודר אבל כן בעיצוב מאוד צבעוני. במשינה תמיד היה משהו שעצבן אותי, ומאז שהם התפרקו מתברר שזה שלומי ברכה. הדיסק החדש שלו הוא הדיסק הכי רע שיצא לי לשמוע הרבה מאוד זמן. המוזיקה לאו דווקא גרועה, היא בעיקר סתמית שנעה בין החביב לממש-משעמם. אבל במצב כזה תשומת הלב עוברת די מהר לטקסטים. ניקח לדוגמה את הטקסטים. למשל את השיר "שר החוץ": "שר החוץ לא רחוץ/ שר החוץ לא רחוץ/ שר הפנים לא בפנים/ שר הפנים לא בפנים/ שר אוצר מעצר (אני מדלג) שר דתות תן לי אות/ חרדים חרדות". ויש עוד. עכשיו, מה: השיר הזה מנסה להיות מחאה פוליטית? משחק מילים מתוחכם? דאחקה? לא ברור, וגם לא עובד, וגם פשוט מטומטם. זה שיר אקראי, ממש לא הכי גרוע בדיסק, אבל בעיניי הוא מיקרוקוסמוס ליצירת שלומי ברכה בכללה: מין ניסיון לעשות משהו קליל אבל שנון, בעטיפה מוזיקלית שמחה וצבעונית, ועם תוצאה סופית די עבשה וחסרת חן. בעיקר לא ברור לי למי הוא מכוון בשירים שלו, מי לדעתו עשוי למצוא בזה עניין, ואני רוצה לקוות שגם הוא בעצמו לא ממש מחובר לתכנים של הדיסק הזה. את הטקסט הטוב היחיד בדיסק כתב יהלי סובול, ואם שלומי ברכה היה באמת מקשיב לשורה האחרונה שלו אולי היתה נחסכת ממנו ומאיתנו הפאדיחה של הדיסק הזה: "השיר הזה שאתמול כתבת/ עדיף שתש