לפני כמה ימים ציטטתי כאן את ג'יימס מאסטרטון, פרשן המצעדים של אתר דוטמיוזיק, שהתלבט בינו לבין עצמו באם "Bring Me To Life" של אוואנסנס ראוי להיחשב כשיר העשור או השנה. מותר לגלות שהייתי בהלם באותם רגעים. בינתיים עבר קצת זמן, והשיר כבר מחזיק שבועיים בראש המצעד הבריטי. המכירות של האלבום ממנו הוא בא, "Fallen", ממשיכות להיראות יפה משני צדי האוקיינוס. צריך לומר על זה משהו.
אוואנסנס היא ללא ספק הדבר הכי מרענן שקרה לז'אנר הדלוח הזה. הרעיון להוסיף למשוואת הנו-מטאל בחורה היה כנראה בבחינת כל הקודם זוכה (אם כי אתם רשאים לצפות לחיקויים בזמן הקרוב), ועל כן מגיעים למפיקים כל המזל טוב והבוכטות. האמת היא שבתור להקת נוסחה מושקעת, אוואנסנס בהחלט משופעת בסוג כלשהו של כישרון. בעיקר של הזמרת אמי לי בת ה-20, שמתייצבת כסוג של טורי איימוס בגירסה הכיכריסטית. אבל לא שזה מספיק.
מפתיע לגלות באוואנסנס השפעות חזקות של אניה לצד הלינקין פארק הרגיל, או להבחין שהרוב המוחלט של השירים כאן נבנו על פסנתר, שגם נוכח חזק לאורך כל הדרך. וזה בהחלט מנחם ומקל על ההאזנה לפסולת האבולוציה של הרוק הזאת כשמדובר בזמרת (טובה עד מעצבנת מאוד) ולא באיזה מחוצ'קן רגיל עם תסביך רוצה-להיות-כושי-אז-מוציא-את-זה-על-הגיטרה-בריפים-של-טמבל. אבל אז מגלים שאוואנסנס היא ממש לא להקת נו-מטאל, במובן הקונבציונלי של הקקי.
עם כל האווירה הכחולה והעלק-גותית ששוררת בדיסק, והסימפוניות הקיקיונית שמלווה את השירים, עושה רושם ששטיקיי הנו-מטאל סתם הולבשו על אוואנסנס על ידי המפיקים מביני העניין שלהם. החבר'ה, כך נדמה, בעצם טוב היה להם לשמוע עד מחרתיים מוזיקה כמו מיטלוף. הטקסטים הם דוסיים למדי, במובן הנוצרי הרגיל של להקות כמו קריד וכאלה, שמאוד מצליחות לא בארץ. ויש פה גם שני שירים שבהם הגיטרות יורדות לגמרי ונשארים רק עם הפסנתר הזה ועם אמי לי שמריצה את העניינים, כך שהאווירה הכללית מתפנה להזכיר פתאום איזה סאונדטרק אבוד של דיסני. השיר המעניין ביותר פה, Tourniquet", הוא ביצוע של להקת המטאל הנוצרית סול אימברייסד.
ואוואנסנס זה בעצם צמד של בן ובת מליטל רוק, ארקנסו אותו המקום ממנו בא בילי-ביל קלינטון. בשביל שפיתוח הנו-מטאל יעבוד, כנראה שיותר קל לארוז את העניינים בצורה של להקה (מה גם שהשותף של אמי לי לא הכי חתיך) ולכן זה משווק עם תמונות של ארבעה אנשים על העטיפה. כך או כך, זה לא ממש שווה יריקה, ולמרות שאני סומך על האינסטינקטים של מאסטרטון בכל הנוגע לפופ, נדמה לי שפה הוא הגזים.
2.
פינבק היא להקת אינדי-פופ מסוחבק ומאוד אמריקאי, שעושה שירים נעימים וכיפיים וזוכה להערכה גדולה באזורים מסוימים בניכר. המוזיקה שלהם רגועה וחכמה, מתוקה ועצבובית. לפני לא יותר מדי זמן הייתי מאוהב לכמה ימים בשיר שלהם, Tripoly", מאלבום הבכורה שיצא ב-1998. ממש עכשיו יצא להם אי.פי חדש בשם Offcell", שחיכיתי לו לא מעט, אבל אחרי שבדקתי אותו (השיר הכי טוב שם הוא "B( החלטתי פשוט לנצל את ההזדמנות כדי להמליץ, למי שלא מכיר, על האלבום הראשון שלהם. צאו אל הסולסיק, או משהו.
3.
כשלהקה מוציאה שני דיסקים או יותר, בתוך שנה אחת, זה תמיד מפחיד אותי. אני לא נגד פרצי יצירתיות, אבל חייב להודות שכל העסק קצת מוציא אותי מאוריאנטציה. שנים זה דבר כל כך חשוב כשמגיעים לדיסקים, ממש כמו במבחנים בהיסטוריה, ואני הכי מתבלבל מזה. תקראו לי אופנה ישנה, אבל אני אוהב את האלבומים שלי אחת לשנה ללהקה. מקסימום איזה אי.פי באמצע. אחרת העניינים סתם מסתבכים. תראו את Mountain Goats (הלהקה עם השם האהוב עליי), שהוציאו ארבע אלבומים ב-2002. נראה לכם שאני יכול להבדיל ביניהם? שאני אתחיל לדרג אותם לפי חודשים (השניים שיצאו באפריל היו סבבה, פברואר היה קצת פחות טוב, אבל נובמבר פצצתי)? או שתסתכלו על פרנק בלאק או טום ווייטס, גם הם שחררו במקביל שניים כל אחד בשנה שעברה. הרי מה שיוצא מכל העסק הזה בדרך כלל זה שני אלבומים בינוניים במקום מאסטרפיס אחד (או אלבום בינוני אחד). וחוץ מזה, איך זה שכל האנשים האלה לא חושבים על הקונספט של האלבומים הכפולים. זה בהחלט יכול לפתור את כל הבעיה. פעם זה היה מאוד פופולרי.
על כל פנים, ג'ואן אוף ארק (Joan of Arc) היא אחת הלהקות השנואות ביקום. לא קשה להבין למה כששומעים את המוזיקה שלהם. היומרנות נוזלת להם מכל הכיוונים, התחכום הוא הערך העליון, הטקסטים יכולים לשגע והם לא מסתירים את העובדה שהם נהנים מזה. המוזיקה שלהם מתבטאת במעין ערבוב חסר היגיון של אימו-אקוסטי, הבלחות ג'זיות, רצועות באורך הגלות (יותר מחמש דקות), רעשים מוזרים ונטולי תכלית וזריקת זין מופגנת על כל הקונספציות שאיתן בדרך כלל בונים שירים.
אחת הטענות הכי גדולות כלפי ג'ואן אוף ארק (שבאים משיקגו, אגב) היא שהם יותר מדי מנגנים לעצמם ופחות מדי מנחשים שיש מישהו בצד השני שעלול להקשיב. הם לא שמים על הקהל שלהם קצוץ, או אולי, יגיד מישהו, דווקא נותנים לו מלוא קרדיט. אני, בכל מקרה, לא נכנס למלחמת המבקרים הזאת (רק נהנה מחלק מהשירים).
אחרי "דה גאפ", שיצא בשנת 2000 ונחשב לאחד האלבומים הכי לא ראויים לאכילה בכל הזמנים (למרות שגם כאן אין קונצנזוס), ג'ואן אוף ארק התפרקו, חזרו, ושחררו השנה שני אלבומים מעניינים. הראשון, "So Much Staying Alive and Lovelessness", יצא בפברואר, והשני, "In Rape Fantasy and Terror Sex We Trust", יצא בסוף מאי. המאפיין הבולט של שני האלבומים האלה הוא סוג של חזרה לכתיבה יותר מסורתית וקוהרנטית של שירים, משהו בסגנון מה שאומרים על החדש של רדיוהד, אבל אתם יודעים, אחרת.
לא שזה ז'אנר כזה פוגעני - במקרה הכי גרוע, המוזיקה הזאת יכולה רק לשעמם בנאדם למוות. ובכל זאת, אני מוצא בי את הכוחות להמליץ על האלבום השני מבין התקליטים. יש בו כמה שירים ממש טובים (בעיקר "Happy 1984 and 2001", למי שרוצה לחפש שיר אחד), ולהוריד מוזיקה מהאינטרנט לא עולה כסף.