"שיניים לבנות" של זיידי סמית - שהיתה בת 24 בסך הכל כשהוא יצא - היתה ההפתעה הספרותית הגדולה הראשונה של המילניום החדש, וככל שידוע לי העולם עדיין מחכה לספר ביכורים שיתחרה ביצירה הרעננה, המצחיקה והחכמה שהצליחה הסופרת הבריטית הצעירה להוציא תחת ידה. אבל זאת לא הבעיה של סמית לה יש צרות גדולות יותר "משבר התקליט השני", אתם יודעים. על ספרה השני (שיצא כבר לפני יותר מחצי שנה, רק שהיום בדיוק החלטנו שנמאס לנו לחכות עד שייצא התרגום העברי), The Autograph Man, עבדה סמית במשך שנתיים. מצד אחד, כל מה שהיא תוציא תחת ידה אחרי "שיניים לבנות" יהיה אכזבה, מצד שני, פלא שהיא בכלל הצליחה לכתוב משהו כשכל כך הרבה לחץ וציפיות מוטלות על כתפיה. אבל את זה יכולנו לדעת גם מבלי לקרוא את הספר. הבעיה היא שגם אחרי שקראתי אותו אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה שהייתי אוהבת אותו הרבה יותר אילו לא הייתי קוראת את "שיניים לבנות" קודם. ולא שלא אהבתי אותו גם ככה.
במידה רבה משכפל The Autograph Man את הקול הייחודי שכל כך הבליט את הספר הראשון של סמית, המורכב בין היתר מאוזן רגישה לשלל ניבים, סלנגים וסוגים של שפת רחוב ויכולת מרשימה להתבונן מסביב ולתמצת אמיתות חיים קטנות למשפטים שנונים ומדויקים. זה כמובן דבר מקובל וחיובי שליוצר יהיה סגנון אישי ומזוהה, אבל עם היעלמות אלמנט ההפתעה נעלם גם משהו מההתרגשות שליוותה את הספר הראשון. ב"שיניים לבנות" היתה תחושה של בהילות, כאילו כל הדמויות של הפקיסטנים, הבנגלדשים, הג'מייקנים, עדי יהוה המשוגעים, המוסלמים האדוקים וכל יתר המהגרים, בני המהגרים ובני התערובת המסתובבים באנגליה הפוסט-קולוניאליסטית חיו בתוך הראש של סמית הרבה לפני שהספר נכתב ורק חיכו להזדמנות לפרוץ החוצה. בדמויות בספרה השני של סמית, וגם בסיטואציות אליהן הדמויות הללו נקלעות, יש משהו טיפה יותר מאומץ ומתוכנן. לא שגיבורי The Autograph Man לא חיים ונושמים כמו גיבורי "שיניים לבנות", וגם הפעם הם מוקפים בשלל דמויות משנה צבעוניות, אקסצנטריות ומצחיקות, אבל ההבדל הוא שהפעם סמית היתה צריכה להמציא דמויות, בעוד שב"שיניים לבנות" היה נדמה כאילו הן פשוט קיימות.
The Autograph Man מתרחש ברובו בפרבר שקט בצפון לונדון. הספר נפתח בפרולוג בו אנו פוגשים את גיבור הספר, אלכס-לי טנדם, ואת החברים שלו, כשהם היו ילדים, ביום בו אבא של אלכס לקח את כולם לראות קרב היאבקות ברויאל אלברט הול. אחרי קפיצת זמן רצינית אנחנו פוגשים את אלכס שוב, כשהוא מתעורר אחרי טריפ רע. הוא מתקרב בצעדי ענק לגיל שלושים והחיים שלו בבלגן. אלכס הוא חצי סיני חצי יהודי, מה שבפועל אומר בעיקר שהוא מבקר בקביעות אצל רופא סיני בצ'יינה-טאון ומסרב לשמוע מהרפואה המערבית ושהוא עסוק באובססיביות בלחלק את העולם לשתי קטגוריות, "יהודי" ו"גוי" (שיקמה זה עץ יהודי, אלון זה עץ גוי, מהדק שייך לצורכי המשרד היהודיים, שטיחון לעכבר זה ציוד משרדי יהודי) בתקווה להוציא את הרשימה המוגמרת בתור ספר, שיביא לו את העושר והתהילה שלפי דעתו מגיעים לו. כרגע, מבחינתו, הוא "האדם החשוב ביותר שמעולם לא שמעתם עליו".
בינתיים הוא גר לבד עם החתולה שלו, הוא לא מסוגל להפסיק לבגוד בחברתו מזה עשר שנים, ולא מפספס אף הזדמנות להרוס את היחסים ביניהם. בלילות הוא מעשן גראס עם חבר הילדות שלו אדם (שחור יהודי שהיגר עם משפחתו מארצות הברית בילדותו ולאחרונה גילה את אלוהים בעזרת שילוב מאיר עיניים של קבלה וגראס) ובימים הוא לא עושה יותר מדי. הזהות שלו, כמו גם הפרנסה שלו, מתנקזים להיותו סוחר חתימות, ולא סוחר חתימות מצליח במיוחד. חבריו הקרובים, רובינפיין (שבבגרותו הפך לרב, כי זה מה שאבא שלו רצה שיהיה) וג'וזף (שבניגוד לאלכס ויתר על התחביב שלו כאספן חתימות בשביל קריירה אפורה ומדכאת של סוכן ביטוח) מנסים לנער את אלכס ולהאיץ בו להתאפס על עצמו ולהתבגר. אבל אלכס, כמו הדמויות בספריו של ניק הורנבי למשל וכמו כל כך הרבה מבני הדור שלו/שלנו, הוא ילדותי ואגוצנטרי והוא פשוט לא מצליח להתאפס ולהתבגר. קודם כל כי לא בדיוק ברור לו, או לנו, בשביל מה. עד שלא תיפול עליו איזושהי הארה רוחנית אין לאלכס שום סיבה אמיתית להשתנות. ועד שהוא לא יעכל את המוות הפתאומי של אבא שלו, שהתרחש כבר לפני שנים, גם אין שום סיכוי שהוא יצליח.
הדבר שאלכס נתלה בו בחיי היומיום, ובמידה רבה גם זיידי סמית נתלית בו בכתיבת הספר הזה, הוא התרבות הפופולרית והעניין האינסופי שהיא מספקת. אלכס חובב סרטים ישנים ומעריץ כוכבת הוליוודית משנות הארבעים שכיום חיה בניו יורק בבידוד הרחק מעיני המדיה. הבעיה שלו, שהיא בעיה יותר מדי מוכרת, היא שהרגש החזק והאותנטי ביותר שהוא מסוגל לחוש מופנה כלפי אותה כוכבת קולנוע, ולא, נניח, כלפי חברתו - שהוא יודע שהיא אהבת חייו, אבל הוא פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בנידון כרגע - או כלפי מות אביו. מסע החיפוש אליו יוצא אלכס בעקבות הכוכבת הנערצת עליו יהיה זה שיקרב אותו אל עצמו, ובדרך ילמד אותו כמה דברים על החברה חולת הסלבריטאים שאנחנו חיים בה.
את המסע של אלכס מלווה סמית מצד אחד באזכורים קבליסטיים ומצד שני בהערות והתייחסויות לתרבות הפופולרית. The Autograph Man מתנהל בשדה קרב בו נלחמת המציאות עם סמלים המייצגים אותה, כשהדת והקולנוע הם רק חלק מהזירות בהן הקרבות האלה מתנהלים. ניכר מאוד שמעבר להנאה המופקת מניתוח אובססיבי של תרבות הפופ ולחן הפוסטמודרני של ערבוב מראי מקום גבוהים ונמוכים, היה חשוב לסמית לדבר בספרה השני על נושאים באמת גדולים. היא רצתה לא רק לספר את סיפור גאולתו (או אי גאולתו) של אלכס-לי טנדם, אלא לומר כמה דברים משמעותיים על החברה ועל מיקומם של דברים כמו דת, אמונה, תקשורת ותרבות בתוכה. לפעמים נראה שהיא רצתה יותר מדי, או אולי השתדלה יותר מדי, אבל באמת שאי אפשר להאשים אותה.
ציפיות
19.6.2003 / 9:53