נפוטיזם

נפוטיזם. העדפת אדם על סמך קשרי משפחה ולא על פי יכולתו. פרוטקציה. עברות מאונגלז למילה Protection, הגנה. מתן חסות וביטחון. ביטחון וחסות מפני מה? מפני מי? מפני כישוריו, מפני מבחן המציאות האובייקטיבי, מפני משפט המבוסס על קריטריונים של איכות או מצוינות. העדפת מתן הגנה, חסות ותפקיד לאדם לא ראוי – בהסתמך על הדם הזורם בעורקיו, או האדם עמו הוא חולק את יצועו.

לואי ה–16, מחרב הממלכה הצרפתית המפוארת, היה נצר לזרעו של לואי ה–14, אולי המצליח והמשגשג במלכי צרפת. כריסטינה אונאסיס, יורשת המיליארדים, לא תצליח למלא לעולם את נעליו של אביה – גאון העסקים היווני בעל אותו שם משפחה. פאלומה פיקאסו היא אשת עסקים כשרונית, אולם ציירת מחורבנת באופן מטריד, בעיקר בהתחשב בשם המשפחה שהיא נושאת על גבה. גנטיקה אינה ערובה לדופליקציה אלא לרצף כרונולוגי. לא יותר. הדבר נכון בעסקים, כמו גם בהנהגת מדינה, כמו גם באמנות, כמו גם בעיתונות.

אולם עובדה אנושית זאת אינה משביתה את תשוקתם של בעלי המעמד לקדם את בני משפחתם, אם כדי לשמר את כוחם עצמם ואם כדי לראות בקידום ובאושר יקיריהם. בנקודה זו ממש יש להעלות לדיון את מקומו של הגורם השלישי – הציבור. זה, והדבר עתיק כאנושות עצמה – לא עמד בראש מעיניו של הריבון/בעל המאה/בעל ההשפעה מעולם. החברה האנושית השתיתה עצמה מאז ומעולם על רתימת יחידים לצורכיהם של משפחות מלוכה או תחליפיהם המודרניים: תאגידי ענק. אולם אם בכל הנוגע לעסקים ולשלטון, בעל המאה ובעל השוט הוא גם הפוסק האחרון, הרי שבכל הנוגע לתרבות, אין כל היגיון מאחורי תופעת הנפוטיזם.

מה טעם לו לציבור לצפות בתוכנית אירוח בהגשתו של פרידריך לנו, רק מכיוון שזה בקע מאותו רחם בו קינן ג'יי? מדוע עליו להחריש מול מירי שילון מגישה תוכנית אירוח או מתארחת באופרת סבון, רק בגלל הקשר המשפטי שלה לאחד – דן? מה היגיון מצוי בשיבוצה של ליהיא לפיד – דמות בטלה שעיקר כוחה בתחום הצילום – להגיש תוכנית טלוויזיה ולכתוב מדור פנאי, כשכל כישוריה בתחום זה הם שעות הזוגיות שצברה עם מר יאיר לפיד? גם אותו לפיד עצמו, אגב, נהנה מכניסה חלקה למקצוע העיתונות: תוצאה של מעמדו הבכיר של אביו, טומי, בשעתו, בעיתון "מעריב", בדיוק בימים בהם הצעיר אובד הדרך יאיר לפיד חיפש את מקומו המקצועי בעולם.

ליהיא לפיד – והדבר בוודאי מוסכם על אחרון הקוראים – אינה מחזיקה בכל תכונה שהופכת אותה לראויה להגיש תוכנית בשעת צפיית שיא בערוץ 2, בוודאי לא יותר מכל דמות נשית אקראית אחרת בישראל בכל רגע נתון. העובדה שדווקא היא זכתה בפרס (אותו ניתן למדוד בשני מטבעות קשים: כסף ישראלי ופרסום) מעידה לא רק על חידלון תרבותי וערכי של מקבלי ההחלטות בזכיין הטלוויזיה טלעד, אלא גם על כך שהתרבות הישראלית מופקעת – גם היא – מידי הציבור והופכת לנחלתם של קרובי משפחה הדואגים לקרובי משפחתם וחוזר חלילה.

אפשר שליהיא לפיד, לו היתה נותרת ליהיא מן, היתה משגשגת גם מתפרסמת ככותבת טור רדוד ומביך אך מדובר, כמו גם כמגישת טלוויזיה ששטיח הפרומו המנצנץ מונח לרגליה – אולם קרוב יותר לוודאי שהיתה נדחית בנימוס יובשני על ידי פקידת קבלה קצרת סבלנות, לו היתה פונה לעוזי פלד או לניר חפץ (עורך רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות") תוך שימוש בשם נעוריה. אין בכך כדי להעיד על ליהיא מן, גם לא על עוזי פלד או ניר חפץ, אלא על הקורקטיות הרבה בה נוהגת התעשייה באנשים שכשרונם אינו יוצא דופן לטובה, או לחלופין, אינם מצוידים בשם המשפחה הנכון.

גרוע מכך: לא אחת נדחים על הסף אנשים ראויים רבים, בשל דקות צוואר הבקבוק של התעשיה. מספר התקליטים של יוצרים ישראלים חדשים שתרשה לעצמה חברת תקליטים להוציא, יהיה מוגבל, מטעמים עסקיים בעיקר. כך גם לגבי הוצאות ספרים, גלריות, עיתונים ומגזינים, שלא לדבר על טלוויזיה – הדודבדן על קצפת תעשיית הבידור הישראלית, מהטעם הפשוט שסכומי הכסף המשולמים בה גבוהים באופן ניכר מכל הזירות האחרות. את מקומם של אותם אנשים ראויים ומתאימים, יותר מליהיא לפיד, יותר ממירי שילון, יותר מפנינה דבורין וכן הלאה, תופסים ידועני משפחה ומקורבים לגזע המשפחתי הנכון. אם תרצו, מדובר בהפרדה על רקע גזעי המפעמת בלב ליבה של הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה המודרנית מבוססת על עקרון שוויון ההזדמנויות וחופש העיסוק. הנפוטיזם מקעקע שני ערכים אלה בברוטליות. בעולם תרבותי בו אמת המידה להתקבל למעגל היצירה וההכרה היא קשרי משפחה, אין דרך לקיים מצע שוויוני ופתוח לכל המעוניינים להשתתף במשחק. יותר מכך, חופש העיסוק אף הוא נפגע, שכן כל אותם אמנים ויוצרים אשר נהדפים אל חומות הסירוב של מקבלי ההחלטות כפויים לעסוק במלאכות שאינן הולמות את כישוריהן ופוגעות בחירות עיסוקן. אמנם אין מדובר במדיניות רשמית של ברוני התרבות, אולם המציאות שהם כופים על הציבור הרחב יוצרת מצב זה הלכה למעשה. על כן, תוכנית דוגמת "גברים" של ליהיא לפיד מסוכנת לדמוקרטיה, בדיוק כמו איסור על הקמת איגודים מקצועיים או סגירת כלי תקשורת מטעמי צנזורה. הציבור שיעבור בשתיקה על שיבוצה של ליהיא לפיד, בשל ייחוסה המשפחתי, יאותת למשפחות המנהלות את הכלכלה ואת התרבות כי נוהל זה נסבל בעיניו, ויסלול את הדרך לנטילת זכויות וחירויות אחרות שלו.

אנשי עסקים – וביסודם זכייני טלוויזיה ומוציאים לאור - הם אנשי כספים לכל דבר, הבקיאים בשתי שפות בלבד: האחת היא הפגיעה המיידית בכיסם, השניה היא הפרעת שנתם. החרמה הפגנתית של תוכניתה של לפיד או הטרדת מנוחת הצהריים של עוזי פלד, תמהר ותשיב את התרבות לריבון האמיתי והיחיד שלה: הציבור. ציבור זה, המלא להתפקע ביוצרים שלא הצליחו לפרוץ את מסך הברזל של מקבלי ההחלטות, זכאי להזדמנות שווה לקבל הכרה על עשייתו האמנותית. ציבור אשר יחוש כי הקרב על התרבות אבוד מיסודו, בשל שלטון הנפוטיזם, יפסיק ליצור. או אז, תדעך היצירה לאיטה, כמו גם רוחו של הציבור, ועולם התרבות ידמה לחדר מלא גוויות תרבות המנסות לשכנע את הקהל בחיוניותן, כלומר בהיותן בחיים ובקיומה של "תרבות",